בס"ד
הרה"ח ר' נחמן נתן וינשטוק שליט"א
(באדיבות מכון הל"ב עלה לתרופה)
‎‎‎‎‎
בושה של ענוה ובושה של גאוה

גדולה היא מדת הבושה שנטבעה ונשרשה בלב כל אחד ואחד מישראל, וכשאחז"ל (ביבמות ע"ט ע"א) שאחד מהסימנים של אומה זו הוא שהם ביישנים, והבושה היא הגורמת לירא מלפניו יתברך ולהרבות בכבודו ית"ש ולמעט בכבוד עצמו, והיראה היא בושה בחי' "ירא בושת", כן ארז"ל על הפסוק למען תהיה יראת ה' על פניכם "זו הבושה", וכמו שמבואר בטור או"ח (סימן א') והובא ברמ"א שהאדם לא יבוש מפני המלעיגים עליו, ומבואר מתוך דברי הטור בפנים דהבושה שמתבייש מבוראו גורם שלא יבוש מבני אדם והמלעיגים עליו, וכן להיפך ח"ו כל מה שמתביייש יותר מבנ"א המלעיגים עליו כך גורם לעצמו להסיר הבושה מפני בוראו, הרי לנו שעיקר היראה מלפניו יתב' הוא ע"י הבושה, בידיעתו שמלא כל הארץ כבודו, ואיך לא יתבייש מכבוד ה' שיש בכל דבר, וזה גורם לו לחשוב רק על כבוד ית' ולהרבות בכבוד המקום ולמעט בכבוד עצמו.
ועיקר התשובה תלוי בהבושה שמתבייש מבוראו, וכמו שנתבאר מתוך דברי רבינו (בל"ק תו' ו') מענין הבושה שבו תלוי עיקר התשובה, ומבואר שם שצריך למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום, ועי"ז זוכה לכבוד אלוקים, דהיינו דכפי מה שממעט בכבוד עצמו כן נתרבה על ידו כבוד המקום, ואם הוא מרבה בכבוד עצמו הוא ממעט בכבוד המקום, דכשחושב איך רק להרבות כבוד המקום, אינו חושב על כבוד עצמו, ומחשיב עצמו כאין לפני כבודו יתברך, אבל כשמרבה לחשוב על עצמו עי"ז ממעט ושוכח להרבות כבוד המקום, ובהמשך מבואר שם דכבוד אלוקים הנ"ל זוכים ע"י הבושה (ועיין בביאור הליקוטים דהכוונה הוא גם על מה שמתבייש מלפניו ית') וכן מבואר בליקוה"ל הל' ר"ה ה"ד ז"ל: והבושה זה בחי' שסובלין חרפות ובושות שמתביישין על חטאם ואין להם פה לדבר רק דוממים לה' ומייחלים אליו ית'.

ועיי"ש בליקוטי הלכות שזה בחי' קול השופר דעיקר בחי' השופר הוא בחי' בושה בבחי' היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו (עמוס ג') והיראה היא בושה בחי' ירא בושת, והבושה הוא מה שמתביישין על חטאם.
ובזה נבוא לעניינינו להבין דרכי התשובה והבושה, שעניינם אחד כנ"ל דכמו שתשובה תלוי במיעוט כבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום, כמו"כ שלימות מדת הבושה שממנו עיקר תיקון התשובה תלוי גם במיעוט כבוד עצמו וריבוי כבוד המקום.

דבאמת יש בושה טובה ויש בושה רעה, הבושה הטובה הוא שנתבייש מהקב"ה ועי"ז ממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום. והשלימות בזה הוא להרגיש את כבודו ית' ממש בכל דבר עד שיתראה הבושה על פניו, וכמו שאמר רבינו למוהרנ"ת "ווערסטו אמאל ריטשע רויט פארן אויבערשטן", [- האם לפעמים פניך מאדימים מבושה מלפניו יתברך] וכענין שאמרו (בנדרים כ' ע"א) איזהו יראה שהיא ניכרת על הפנים הוי אומר זו הבושה, אבל מצד שני יש בושה רעה שבוש מלעשות דבר שבקדושה כגון לצעוק בתפילתו וכדו' שמתבייש מפני המלעיגים עליו. נמצא שהוא ממש זה לעומת זה, דבושה טובה מביאו לענווה, למעט בכבוד עצמו ע"י שמתבייש מהקב"ה [והענווה והבושה הולכים יחד, וכמש"כ באיגרת הרמב"ן ז"ל, וכאשר תתנהג במדת הענווה להתבייש מכל אדם], אבל הבושה הרעה אדרבה באה מגאוה שמתבייש מבני אדם המלעיגים מחמת גאוותו, ועי"ז ממעט בכבוד השי"ת.

ובזה אנהרינהו לעיינין מ"ש הרה"ק ר' אלימלך מליזענסק בהצעטיל קטן (סק"ה) וז"ל: כשמתחיל להתעורר בו מידה רעה וכו' "ובושת של גאוה" וכו' עיי"ש, ולפי דרכינו יובן היטב דבריו הקדושים, במה שכתב ובושת של גאוה, דלכאורה מהו השייכות של מדת הגאוה לבושה, אך לפי הנ"ל הדברים מאירים ומכוונים, דמחמת גאוותו שממעט בכבוד המקום ומרבה בכבוד עצמו, מחמת זה בא לו הבושה מדברים שבקדושה, נמצא לפי כל זה דזה תלוי בזה, דכל מה שמתבייש יותר מהקב"ה כך ממעט יותר מכבוד עצמו וכן כל מה שמתבייש מלהשליך ישותו להתנהג בתמימות במעשיו כפי מה שנוגע בזה כדי להרבות כבודו יתב' כ"ז בא מחמת גאוותו שמרבה בכבוד עצמו.

הרחמן יזכנו לילך בדרכי התשובה ולזכות להתבייש מלפניו ית', ולהרגיש באמת בושה גדולה מלפני השם יתברך, ועי"ז נזכה למחילת עוון וכמ"ש (בברכות י"ב ע"א) כל העובר עבירה ומתבייש מוחלין לו על כל עונותיו, אמן כן יהי רצון.