דמותו של רבי נתן

רבי נתן התקרב לרבנו בשנת תקס"ד בחודש אלול בהיותו כבן 22. קודם שנתקרב רבי נתן אמר רבנו ז"ל לפני כמה אנשים אני משתוקק שיתקרב אלי איש למדן ובעל לשון נפלא ואז הייתי יכול לבאר כתבי האר"י ז"ל עד שאפילו נערים יודעי ספר יהיו יכולים ללמוד ולהבין את כל כתבי האר"י ז"ל.

מוהרנ"ת זכה באופן מיוחד מכל תלמידי רבנו המיוחדים בזה שהייתה לו הרגשה יותר מכולם שהעניין של רבנו זה לדורות. ולכן הוא מגלה לנו שאמנם את רבי שמואל איזיק רבינו הדריך על חוד הסכין שאם לא אמר קריאת שמע יותר בכוונה מאתמול לא עלתה לו, ואילו רבי נתן קיבל מרבנו שאם לא התפללת בשעת נעילה ביום כיפור, יש עדיין יום למחרת וניתן עדיין לפעול. כלומר לא להתייאש בכל זמן ובכל מצב.

השפלות של רבי נתן

אחרי שנתקרב רבי נתן שיבח אותו מאוד רבינו הק' על השפלות והענווה שלו, ואמר לפני כמה אנשים ברוך השם שהזמין לי רך בשנים אחד שאפילו דיבור אחד מדיבורי לא יהיה נאבד עוד. הגם שלרבנו היו תלמידים עובדי השם מיוחדים ותלמידי חכמים מופלגים עם כל זאת רבי נתן נקרא "התלמיד" של רבינו הק' רבי נחמן מברסלב שעליו סמך את ידו וגם אמר לו מפורשות שהוא יודע ממנו יותר מכולם.

ענוותנותו ושפלות רוחו של רבי נתן, היא אשר עמדה לו להתבטל כל כך לרבו. ולפיכך, להתקרב אליו יותר מכל תלמיד אחר. "מדוע שאב רבי נתן, בדלי ובכף (מיט שעפל און לעפל) מרבינו – כי היה בעיני עצמו חתיכת בוץ" – כך אמר פעם רבי אברהם ב"ר נחמן מטולטשין, מגדולי חסידי ברסלב.

יסוד האמונה – תאמין בעצמך

רבי נחמן הוכיח פעם את רבי נתן על עניין האמונה, וכך מספר רבי נתן "עמדתי לפניו כמשתומם ומחשבותי היו תמהים בעניין זה. כי נדמה לי שיש לי אמונה קצת. ענה ואמר בלשון גערה קצת כאומר: ואם יש לך אמונה, אין לך אמונה בעצמך".

היסוד שרבי נתן גילה לעולם זה שהאמונה מושתתת על שלושה יסודות  א. אמונה בהשי"ת. ב. אמונה בצדיק. ג. אמונה בעצמו (בכוחו). 

שני היסודות הראשונים כבר ידועים, וכתובים בפסוק "ויאמינו בהשם ובמשה עבדו" שהאדם צריך להאמין בה' ולהאמין בצדיק. אבל עיקר החידוש הוא שרבי נתן מוסיף נדבך יסודי ביסוד האמונה שהאדם צריך להאמין בעצמו. וזה לשון קודשו (הלכות פיקדון הלכה ה' סעיף ז') "אפילו אם יאמין בהשם יתברך ובצדיקים ובחבריו הקדושים שכולם צדיקים אבל אינו מאמין בעצמו… גם זה פגם אמונת חכמים ובאופן אחד זה פגם הגרוע מכל!" וממשיך רבי נתן ואומר "כי מי שרוצה לחוס על חייו צריך לבקש מהשם יתברך שיתחזק באמונת חכמים כל כך עד שיאמין גם בעצמו".

אם אדם אינו מאמין בעצמו – זהו חסרון באמונה בהשם יתברך ובצדיק.

חסרון אמונה בהשם יתברך – כיון שהקב"ה הוריד את נשמתו לעולם השפל הזה בשביל לעמוד בניסיונות שהוא צריך לעבור, והטיל עליו משימה מיוחדת, ובוודאי נתן לו את הכוחות להתגבר שאם לא כן זהו "משחק מכור" שכביכול המלך הטיל על הנגר משימה לייצר שולחן וכסא מפוארים בלי משור וכלי מדידה.

חסרון אמונה בצדיק – כיון שרבנו אמר שכל אחד יכול לזכות להגיע לשלמות שהוא נצרך להגיע אליה, כמבואר בליקוטי מוהר"ן (תו ל"ד) ש"בכל אחד מישראל יש בו בחינת צדיק ועמך כולם צדיקים" ואם חלילה אדם לא מאמין בעצמו היאך יאמין שרבנו יטרח לתיקון נפשו .

המסלול שלך מגלה את הסוד שבך

על פי היסודות האלו כתבתי את הספר "הסוד שבך" שמחזק כבר אלפים, ומבאר את הנקודה שר נתן חידש לנו ביסודות האמונה – להאמין בעצמו!  ושבזה תלוי כל האמונה בהשי"ת ובצדיק. אדם כל הזמן הולך עם מחשבות מתי כבר יהיה לי מסלול חדש? בלי הפרעות בלי טרדות בלי בלבולים, ואז אוכל לעבוד את השם יתברך בנחת. וזוהי טעות גדולה בכל המהלך! דווקא המסלול שבו אתה נמצא עם כל ההפרעות וכל הקשיים זהו המסלול שמזכך אותך, זוהי הדרך שתלטש את היהלום שבך ותביא אותך לגילוי ומימוש "הסוד שבך" שזהו הפוטנציאל הרוחני והגשמי שגלום בכוחות הנפש האדירים שקיבלת.

אלא שבשביל לדעת היאך לנסוע בצורה נכונה ולהתקדם במסלול, היכן לתדלק ואיך למנוע טעויות שמוסיפות צער מיותר, ואיך לזכות לישועות שמחכות עבורנו על המסלול, בשביל זה עלינו ללמוד את הסוד שקיבלנו מרבי נתן שמבואר באריכות בספר "הסוד שבך" שמבאר את יסודות ההתחזקות והאמונה בכוחותיך, ועל ידי זה שהאדם מתחזק להאמין בעצמו על ידי זה יזכה להתחזק באמונה בהשם יתברך שה' נתן לו כוחות מיוחדים ומדויקים בשביל המסלול שאותו הוא צריך לעבור, וכן לאמונה בצדיק שהבטיח תיקון לנשמתו, ולהאמין שבוודאי יזכה לליטוש היהלום וגילוי הסוד שבו.

דברי מוהרנ"ת בהלכה זו בנויים על דברי רבינו בסי' נ"ז שבזה המאמר מתגלה שורש הכח לקבל על ידו קדושת השבת, כי יסוד הדרך לזכור יום השבת הוא ע"י שדבוקים באמונת חכמים, ובמאמר זה מתבאר מהו עונג שבת ומה אנו פועלים עי"ז. לזאת נקדים להבין כלל המתגלה במאמר זה, ומה שיש לפתוח פתיחה לכלל ענין הכרח ההתדבקות באמונת צדיקים אמיתיים.
כלל המתגלה במאמר זה הוא, שכאשר זוכים להתדבק בשלימות האמונה, באמונת צדיקים, אזי מתנוצץ אור זכות אבות, כי יש שפע של דעת וכל הברכות שהוא בחי' התנוצצות זכות האבות והוא נמשך רק כאשר יש בלב האדם אמונה שלימה דהיינו אמונת חכמים אמיתיים, ועל ידי האורות האלו של התנוצצות זכות אבות שנעשה ע"י אמונה חזקה ואמיתית כראוי, עי"ז עולה האדם בשבת לתוך קדושת השבת וזוכה להתענג בענג שבת בבחי' "אז תתענג על וכו' והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך" כי "במתי ארץ" מרמז על האבות ועי"ז והאכלתיך, היינו שיזכה לענג שבת, וזאת מרומז בתיבת "שבת" כי שב"ת הוא בחי' שי"ן ב"ת שי"ן זה בחינת שלש האבות, בת זה בחי' אמונה, כי ע"י אמונה זוכים להתנוצצות הצחצחות ולענג שבת ולכל הברכות (המפורשים שם בישעיה אם תשיב וגו').
וענג שבת זה בחינת אכילה בקדושה, כי אכילת ימי החול נהנה ממנה גם כן הסטרא אחרא ומזה מתגבר הכבידות והכעס שהוא אובדן הפנים, אובדן אור השכל של האמונה, אבל מאכילת שבת אין לסט"א חלק כלל וכלל, והוא מבטל הכעס וממשיך אור הפנים שהוא כלל כח מציאות השראת האמונה בלב האדם בשלימות עד שמרגיש קדושת שבת, וכמו שמאמין שבששת ימים עשה השם את השמים וכו' מאמין שיש אכילה שהוא ענג רוחני, ענג דקדושה והתחדשות התנוצצות האמונה. ובא להבין דרכי עבודת השבת.
ולכן נצטוינו 'אכלוהו היום כי שבת היום להשם', כי אכילת שבת נעשה קדושה ואלקות גמור, בלא תערובת סיגים כלל, והאדם יכול לפעול באכילת שבת דברים גדולים מאד. כי כשאנו רוצים לפעול לצאת מאחיזת הרע מהתגברות הכעס ונפילת אור הפנים, אור האמונה והדעת, בפשטות היינו צריכים לצום, כי בתענית האדם מפיל אויביו וכו' בחי' כבד כועס, עשיו וכו'. אך עלינו לפעול זאת בכל שבת ע"י קדושת ענג שבת, כי שב'ת סגולתו להשבי'ת אויב ומתנקם, ובכח קדושת השבת אינו צריך לתענית וכו', כי כאשר זוכים לבחינת ענג שבת, פועל באכילתו מה שפועל על ידי הצום, כי משבית האויב, ונכנע בחי' כבד כועס ויניקת כח הסט"א. וזה מ"ש בזהר הקדוש לענין שבת, וכל שולטני רוגזין ומארי דדינין, שהם בחינת כבד כועס, כלהו ערקין ואתעברו מנה וכו' כי מתגלה אהבה בתענוגים ונתגדל מח החכמה ומאיר בפניו, ונפסק כח הרע כמ"ש ולית שולטנא אחרא וכו', וזוכה לאור הפנים כמ"ש ואנפהא נהירין בנהירו עלאה ואתעטרת לתתא בעמא קדישא וכו'.
והנה עי"ז בשבת יש לפעול עוד יותר מזה, לא רק להפריד יניקת הסט"א ולעלות לאור הפנים אור הדעת, אלא גם להמשיך בחי' רוב שלום, כאשר זאת סגולת מצות צדקה כמ"ש 'מרבה צדקה מרבה שלום', גם בכח השבת להרבות השלום כמ"ש 'שמש בשבת צדקה וכו', והשלום שנעשה ע"י צדקה וע"י תענית, אין לו בחינת דיבור, בחינת 'ולא יכלו דברו לשלום', אבל על ידי ענג שבת, נשלם הדיבור בבחי' מ"ש 'אדברה נא שלום, כי זוכים לבחי' שלום שיש לו פה.
ומהו הדרך שעל ידו נזכה להכנס לקדושת השבת להבין ולזכות לאורו ככל הנ"ל, כל זאת לפי מה שמתגברים להקים האמונה ומתדבקים באמונת חכמים אמיתיים. כי כח האמונה גדול מאד, והוא השער שיש לבנות כדי להכנס לקדושת השבת. וכאשר אין זכרון אמונת צדיקים בלב האדם, הרי נסגר ממנו הרבה מכח קדושת כח השבת ואיך יזכה לכל הנ"ל, ולקדושת האכילה ולאור הדעת וכו', ואז הרי גם קשה לפעול כל ישועה והמשכת שפע, ויש שעי"ז אין רפואה למכתו ועובר עליו מאד וכו', והכל מחמת שמזלזל בצדיקים וכמ"ש על המזלזל בדברי חכמים וכו', כי אין חיבור למציאות המשכת השפע כדי שיוכל להגיע אליו שפע מהקדושה, כי עיקר התחברות העולמות להמשיך שפע דקדושה, נקרא 'ידי המלאך', היינו הכח לקבל ולהשפיע. כי המשכת השפע עלינו מכח התגלות מלכותו ית' הוא ע"י שנמצא כח של התעוררות לאמונה בכל מעבירי השפע וכו', וזה נעשה על ידינו, כי ידיים אלו הם נעשים לפי מה שמתגברים יותר ויותר באמונת חכמים, שהוא התעוררות הנפש לאמונה שלימה.
והנה בוודאי יכול כל אדם למצוא ראשית הארת הדעת למצוא כח האמונה ולהאמין בקדושת התורה שבעל פה בחז"ל וחכמים אמיתיים, אבל באמת בנקל נופלים מזכרון האמונה כי יש בזה מלחמה גדולה ויש הסתרה וקושיות שמכסה על כמה דרגות של אמונת צדיקים, ורק כאשר מתגברים "להקים" כח האמונה, לעלות להבין מהו מציאות אור פלאות החכמה והשלימות שיש בהצדיקים השלימים, אז יכולים להקים השער עוד פעם ולהכנס לאמונת חכמים. אלא שגם אז יש עוד מלחמה ומה שמפיל את האדם חזרה לשער הרע, לחולשת כח האמונה ולקשיות וכו' כי אין יכולים להבין עוצם השלימות והמעלה שיש בתורת הצדיקם ודרכם בקודש, וכאשר נזכה לענג שבת אז נזכה לאור אמונת צדיקים בשלימות, ונוכל להפיל שערי הרע שהם חסרון האמונה ולהקים השער להשם ואז יבא בן דוד ויגאלנו גאולת עולמים.

כאשר כלל הדרך לזכות לקדושת השבת עומד על יסוד אמונת חכמים, ועיקר המתנה שמקבלים בכח קדושת השבת הוא גם במה שזוכים עי"ז לאמונת חכמים, הרי עלינו לפתוח פתיחה שיבאר ענין נורא זה. אע"פ שבוודאי מי שזוכה לאמונת צדיקים אינו צריך כלל להסבר, כי רואה עוצם החיות שיש בכל דרגא של אמונת חכמים, ואיך זאת עיקר יסוד קדושת ישראל. ומי שאינו זוכה לזה הרי ההבנה בענין זה יתברר ויתבהר רק כאשר יראה שבאמת כל ישראל הולכים כצאן אחרי רועי ישראל הכשרים, ולפי מעלת שלימות הרועים שזוכים לתפוס ענין שלימותם, כך מתעוררים ומתקדמים בקדושת הנפש. ובכל זאת הרי כמו שענין זה מתבאר בספרים הקדושים ואמיתת הרחבת ענינו מתגלה בדברי רבינו ומתבאר באר היטב בדברי מוהרנ"ת, לזאת נקדיש בזה את דברינו להזכיר כלל הענין.
כי יסוד היסודות הוא לדעת שהשי"ת הוא לבד ברא את הכל, והוא לבד מנהיג הכל כרצונו והוא בחר בעם ישראל ונתן לנו תורתו, ועלינו לקבל עול תורה ומצות כי השי"ת רוצה בעבודתנו, ושנאמין בו ונבא ליראה ולאהבה אותו ית"ש, ונקיים מצוותיו. וכלל מה שיש לדעת ממציאות השגחה ועול המצות זאת נמצא בידינו ע"י אמונה, כי יסוד הכל הוא האמונה בהשי"ת ובקבלת אבותינו החכמים מחוכמים. ואיך נדע מה הם מצותיו, הרי בפסוקי החומש אינו מבואר ביאור דרכי המצוה, לזאת נצטוינו לא תסור וגו' שנאמין בתורה שבעל פה כמו בתורה שבכתב, ונקבל בלב שלם שכל מה שהתנאים מוסרים לנו במשנה ובגמרא הוא תורה מסיני, וכמ"ש ואתנה לך וגו', וע"י החכמים נוכל למצוא ביאור כל מצוה והשגת התורה למעשה, כי לא יתכן הידיעה והדרך לקיים שום מצוה או להבין באמת שום פסוק בלי אמונה בהחכמים האמיתים, בהתנאים ומוסרי התורה רבי מאיר רבי יהודה ורבי שמעון וכו', וכאשר נאמר ויאמינו בהשם ובמשה עבדו וגו', גם נאמר ובך יאמינו לעולם וגו' כי אז בהר סיני נתאמת משה רבינו וכו', הרי כך עיקר האמונה הוא בהמסורה של תורה שבע"פ.
ודבר פשוט הוא שמי שרוצה לקבל עול תורה ולהיות בכלל ישראל עליו להאמין בקדושת הגמרא בדברי התנאים והאמוראים ולהתייחס באותה מידה של ביטול לדברי הראשונים ולספר השו"ע. והאמונה הוא בכמה דרגות אחרות המובנים לכל בר דעת, ואם אינו מתייחס להחכמים האמיתיים באותם דרגות של אמונה כראוי, הרי אינו יכול כלל לקבל ידיעת התורה או לקיים התורה כלל. ואנחנו זוכים לאמונה הזאת ולכל דרכיה ממסורת אבותינו, ואמונה זו מתחזקת ומתבררת לפי מה שאנו זוכים לטעום עוצם נפלאות עמקות דבריהם הקדושים, שאין שייך כזאת רק בכח רוח של קדושה גבוהה ולב פתוח כאולם וכו', ובפרט כאשר זוכים לטעום טעם אור הזה"ק ומאמינים בקדושתו ובקדושת האר"י הקדוש ומה שגילה נוראות כאלו שהם בעצמם עדות על האמונה, ומהם מתבאר מציאות אמונת הצדיקים כמו שמבואר בזהר נוראות בענין רשב"י וכו', ובכו"כ מקומות בזה"ק מתגלה בבירור מהו דרגת הצדיקים, ודרגות אלו מתבארים בדברי האר"י באר היטב.
וכלל ישראל הכשרים, גם כאשר אין דרך להבין פרטי ענין אמונת צדיקים ומה שנכלל בזה, הם מאמינים בני מאמינים ומתגברים בהאמונה בהשי"ת ובתורה שבעל פה ובכל הצדיקים בגמרא ומדרשים בשו"ע ופוסקים, בזוהר בכתבים בספרי מוסר ובספרי הצדיקים החכמים המופלאים, ומוסרים נפשם על זה, ובאימה מגביהים כל ספר אם נפל, ומנשקים הספר באהבת התורה, ובוכים מר על בזיון התורה, על בזיון כל ספר, ומתגברים לטעום ולעסוק בכל חלקי התורה, ועי"ז זוכים להבין בתורה ולקבל כלליות אורה כאשר מתקשר לאמונת החכמים. ורושם זה מביא אותו לקיום התורה ולכל מה שעליו להתקדם לפי מה שמאמין ועוסק יותר בתורה. ומי שאינו זוכה לזה, הרי הוא נפל בעו"ה לעונש הכי רע שיש, לחסרון אור הנפש ולכח של טעות איום, כאשר זאת עומק מרירות גלותינו שנפלו רבים למציאות עגומה זו שנדמה להם שמאמינים בהשי"ת וגם בתורה, אלא שמחמת שאינם מסורים לבקש דרך הקיום, יאמרו שהפירוש הוא אחרת עפ"ל, ואפילו מצות שביתת השבת ידחו כי רק אין ללכת לעבוד וכו' כאילו גם הם יכולים לפרש התורה כי אינם מאמינים בקדושת חכמינו ז"ל התנאים וכו', וכך מי שאינו מתייחס לדברי הראשונים איך שייך שיגש לפסוק הלכה, ובעצם באותה מידה ובהגדרה ששייכת לזה,- בלי התייחסות לדברי חז"ל בנאמר בזהר הקדוש, איך ימצא דרכי העבודה המתגלים באורו, ואיך יבא אחד לומר שהבין בגמרא בלי הראשונים ובא למסקנא בלי דברי מאורי הדורות ז"ל החכמים מחוכמים שהתייגעו וזכו לשלימות חלקם בתורה, והאם שייך שיבא אחד ויאמר שהבין בזהר בלי דברי האר"י הקדוש. כי התורה ניתנה לנו ע"י האמונה במשה רבינו ובנביאי האמת, וניתנה בדרך שמראה להאמין בחכמים האמיתיים ולא לסור מדבריהם, שזה דבר פשוט וידוע ומובן, והיה תמיד יסוד הכל.

ובאור קדושת הבעש"ט נתברר ונתייסד הקמת מציאות אמונת חכמים כראוי, ומצאנו התחדשות האמונה בהחכמים האמיתיים בדרך שנזכה לקבל ולטעום אמיתת דרכי האמונה בהשי"ת, דרכי העבודה וקיום המצוות, איך שייך למעשה מה שמתגלה באור הזהר הקדוש, ולמצוא חיות ובטחון ודרך חיים של קיום התורה. כי בכח האמונה באלו הצדיקים השלימים שהתקדשו בקדושה עליונה ומאסו בכל תענוג ובכל מחשבה של פניה וכבוד עצמם, והתייגעו בתורה בקדושה וטהרה עד שמצאו המשכת אור הזה"ק ואור הצדיקים השלימים שזכו לקבל מהם, ועלו לאור פלאות חכמה שמאיר ומחיה כל מחשבה דיבור ומעשה עד שהשיגו הדביקות השלימה, וזכו להיות כרצון השי"ת באמת במחשבה דיבור ומעשה, ובמה שבכל עת עלו יותר וכו', וכל המתדבק באורם נמשך גם עליו כלל דרך של חיות והתקשרות באמונה ובתורה לפי מה ששייך לו לפי מה שמתקשר באמת לצדיקים אמיתיים, כאשר כל מי שמתקשר לחכמים ולכל אלו שהתייגעו למצוא שלימות של עבודה ותורה, נמשך עליו משפע דרכו ועי"ז הוא מתעורר להיות יהודי לקיום וללימוד התורה.
והרי ע"י האמונה בהצדיקים השלימים בהבעש"ט זי"ע, בדור המגיד ובתלמידיו הקדושים זי"ע, נמשך גם עלינו כח של אמונה זכה וזכרון במציאות השי"ת ביראה ובאהבה, וכח להתפלל בכוונה ולהתעורר להזהירות וכו', כאשר בכוחם זכינו לאור דרכי חיים ונתייסד אמיתת ההכרח האמונה בצדיקים כמו שמתבאר בספרי הבעש"ט ותלמידיו מהו דרגת הצדיקים האלו שעלינו להאמין בכולם שהם מוסרים לנו תורת אמת איך להאמין ואיך לחשוב ממציאות השי"ת, ובזה הרי מגלים בעיקר איך להתכונן ואיך לקבל את השבת ולחיות באור המתגלה בזה"ק איך לקיים זכור את וכו', כאשר גם מגלים איך להניח תפילין ולהתפלל וללמוד תורה כראוי וכו', ובדבריהם הקדושים מתגלה מהו גדר אמונת צדיקים ומהו גדר דברי התורה שהם מגלים וממשיכים.
וכאשר אנו עוסקים בזה לבאר דברי מאור הגדול דברי רבינו הקדוש זי"ע נין ונכד להבעש"ט שהוסיף לבאר אותו הדרך המבואר מהבעש"ט ופעל נוראות לגלות תורה בהרחבה גדולה להראות יסוד ושורש כל דבר וענין, ודרכי קשריו ואיך לזכות לזה ומה להמשיך וכו', וכמו שענין כל חכם וצדיק מתבאר בדברי תלמידיו ועי"ז יכולים לזכות להתדבק באור דבריהם ולהאמין באמיתת מעלתם, כך אמיתת ענין עוצם יגיעתו מיום עמדו על דעתו בתורה ועבודה ועליה בכל פעם לדרגא חדשה בחיפוש ויגיעה לזכות למה שהאדם השלם צריך לזכות לכל המבואר בזה"ק כנ"ל -� כל זאת מתבאר בדברי מוהרנ"ת שמרחיב ומסביר היטב עד היכן הדברים מגיעים, ומה שעלינו להאמין כדי לקבל אור נורא זה, לטעום אור של תורה שהוא יסוד לכל מבקש אמת, וכל הצדיקים התייגעו ועסקו בדבה"ק, כאשר בהם מתבאר כל כמוס ,וכל ענין וענין שבתורה בעמקות נוראה ובהרחבה באופן שמעורר הלב והמוח ומביא לידי קיום ומציאות דרך חיים, ובזה נמצא איך שייך לנו ללכת בכל מה שמבואר מהבעש"ט וכו', באיזה דרך וגדר הדברים שייכים לנו, ואיך נזכה להתקרב ולהתדבק באותו דרך, שעי"ז נתעורר גם אנחנו לזכרון האמונה ונזכה לתשובה ולדרכי הזהירות, איך נזכה לתורה כראוי ולבא לתפילה בכוונה ולהתגבר בכל מה שצריכים להתגבר, ואיך שייך למצוא התחזקות ודרך קיום התורה וקיום האדם לפי שבאמת עובר על האדם מחמת הטרדות ומשיכת העולם הזה וכו' איך שייך להתדבק בדרכי עבודת השי"ת דרכי בירור הטוב מהרע, איך שייך למצוא חיות ושמחה בקיום התורה כאשר כל זה מבואר בספריו הקדושים.

ואמיתת הדרך לזכות להתדבק בכלל העצות ואור דבריו הקדושים עומד על אמונת צדיקים כמ"ש בדברי מוהרנ"ת בכ"מ, כי אע"פ ששייך ללמוד בכל ספר לנסות להבין בדברי המחבר הרי התדבקות הנפש לדרכי עבודת השי"ת ודרכי האמונה, נמצא רק כאשר מאמינים בהצדיקים וחכמים האמיתיים בגדר הנכון ששייך לכל דרגא ודור של צדיקים, כי אין שייך שאדם יזכה לאותו לימוד ואותו ענין אם אינו מאמין במחבר ספר זה שרצונו לגלות לו אמיתת התורה, ואין האדם יכול לקבל תורה רק ממי שהוא מאמין בו שהוא רוצה בטובתו לחנכו ולפתוח ליבו ואין בו עיקש ופתלתול, רק רצון אמיתי ללמוד וללמד לעשות רצון השי"ת. הרי כך קבלת עצת הצדיקים ואור דבריהם יתקבל רק בלב מי שמאמין מאד בכל הנ"ל, ובאמיתת דרגת הרב לפי מה שהוא באמת, ורק בכח אמונה זו יוכל לטעום אמיתת אור התורה שעי"ז יבא גם להבין היטב במה שמאמין ולמצוא דברים מבוארים ומבוררים מתוך דברי חז"ל שמתקשרים יחד וכו', ואז מתגלה אמיתת אור התורה ועוצם האמת שבדבריהם הקדושים, וטעם האמונה והקדושה.
וכלל הגדלת האמונה עומד על מה שיתדבק האדם באמונה בחז"ל ובכל החכמים האמיתיים והצדיקים שלימים ובנוראת אמיתת מציאות רבינו ז"ל שגילה כל זאת והוסיף לפעול דרכי עצה וחיזוק ומה שמוכרח לכל נפש בלי ספק, ולפי מה שמתקשרים לאמונת חכמים יכולים להבין כראוי נוראת דבה"ק למצוא דרכי העבודה ודרכי החיזוק וכו'. כי באמת לא היה שום מחלוקת בין צדיקים ואין שום זלזול ופילוג בין חכמים אמיתיים, אע"פ שגם בגמרא נראה כאילו יש, הרי מובן גדר הדברים לכל בר דעת, שנזהר מלזלזל בכבוד חכמים אשר עי"ז ישכנו נחש ר"ל, ויפול מכח האמונה, ואם יזלזל, איך ישוב על מה שקלקל אור תורה לאחרים, האם שייך לתקן זאת, וכל מה שגרם עי"ז, כי בכל לימוד שחסר לאדם, יש נגד זה שער להכנס לכפירה ולספיקות וקושיות ולאבד עצם האמונה בהשי"ת, ולפי מה שחסרה האמונה בכל הצדיקים השלימים, יחסר כלל אור האמונה הזכה וכח הרצון לקיום התורה, ושורה קרירות וחסרון התעוררות, כי מאבדים מציאות כל הון יקר דרכי תורה ודרכי ההתחזקות באור האמונה והבטחון שנצרכים מאד מאד והם עיקר קיום החיים, ואז נעלמת העצה לכלל נפשות ישראל כאשר אין דרך ששייך גם להם ואין יודעם במה להאמין.
כי כמו שכל קיום מצוות התורה עומד על יסוד מ"ש לא תסור וגו', היינו על ההתדבקות באמונת צדיקים שהם השער לצאת מכל הנ"ל, לרומם המחשבה לזכרון אור התורה והאמונה הקדושה, כך קיום התורה עומדת על האמונה בכל הצדיקים השלימים, ובמה שמבקשים להבין דרכי האמונה בגדר הנכון, עי"ז נזכה ללמוד וללמד לשמור ולקיים להתדבק במחשבות של אמונה זכה בהשי"ת, לחשוב ולזכור מ"ש אנכי וגו', ולקיים תמיד כל השש מצות תמידיות, וכל מצוה הבא לידינו, ולמלאות הלב בזכרון השי"ת ביראה ובענוה, לבא לתורה לשמה ולמצות כראוי, ולמצוא מקור של חיים, למצוא אור הצדיק שבו נכלל כל טוב, כל דרכי החיים כולם, גם דרכי תחיית הנפש ומשיבת כוחה בכל מה שעובר עלינו, לקבל העצה הנכונה איך להאמין שהשי"ת איתו תמיד ולהרים ראש בדרכי העבודה וכו', ולזכות לתשובה ולתקון הנפש, ולכל מה שעל זה עומד קיום העולם, המתקת כל הדינים ומציאות התעלות הנחת רוח לפני השי"ת באמת, ועי"ז לפתוח השער להכנס לענג וקודשת יום השבת כראוי.

ע"פ דברי מוהרנ"ת שמבאר עוצם כח קדושת השבת 'להשבית אויב' – דהיינו להוציא את האדם מהמשיכה לחכמות של עולם הזה ומשיכת המידות רעות וכו', ולהחזיר לו הזיכרון מהתכלית האמיתי, שיטעם טעם של אמיתת החכמה, המביאה לחיים טובים והצלחה, שהוא חכמת תורה שבעל פה ומה שהצדיקים מגלים דרכי חיים, חכמה מופלאה בדרכי האמונה ועבודת השי"ת, ועי"ז גם אנחנו נזכה לטעום טעם של חכמה קדושה, ונוכל לקדש גם את כל מעשה הרשות, וגם אכילתנו יהיה כאכילתם של ישראל, שמזין את המוח והדעת, ומחזק הנפש להתחכם באור התורה, ואע"פ שהגוף ניזון תחילה, ומתגבר על האדם כבידות ההסתרה ומשיכת חן דברי הרשות, בכל זאת ימצא דרכי חכמה וחיים להחזיק שלטון הדעת והמח, בכח קדושת השבת שמשבית אויב, כי ענג שבת כולו קודש, והוא מגביר כח הדעת, עד שגם בכל יום ויום נוכל להתגבר נגד האויב והשונא, היינו היצה"ר, למצוא עצה באור דברי הצדיקים תמיד.

"כאשר האדם מתגבר לפרוש עצמו מאיזה דבר, עי"ז הוא יזכה להתנוצצות אורות האבות וכו', ויבוא לענג שבת שהוא אכילה בקדושה. שעי"ז נופלים אויביו לפניו, כי פועל באכילתו מה שפועל ע"י הצום, דהיינו להפיל אויביו לפניו, בחינת להשבית אויב ומתנקם וכו'. כי ע"י הכעס הבא מהכבד נתעורר המקטרג הגדול שהוא עשו הוא אדום שאחיזתו בכבד שמלא דם וכו', וע"י התענית הוא מתקן את פניו ומחזיר לעצמו את חכמתו וכו', ואויביו נופלים לפניו וכו'. כי ע"י הצום נכנע הכבד לפני המח, כי ביום שהאדם אוכל אז הכבד נזון תחלה ואח"כ הוא שולח להמח. נמצא ביום האכילה הגדולה והממשלה להכבד. וכשמתענה אז נזון המח תחלה וכו'.
אבל כשזוכה לבחינת ענג שבת ע"י אור זכות אבות, אין צריך לצום וכו', כי אכילת שבת קדש היא וכל זר לא יאכל קדש, ואז נכנע הכבד ואז נתבטל כחו וכו', כי באמת כשזוכה לבחינת ענג שבת זהו עיקר שלמות תיקונו ורפואתו לפגם אמונת חכמים שפגם תחלה, כי בשבת נתתקן אמונת חכמים בשלמות, כי שבת הוא בחינת שביתה ונייחא ואין להכבד כועס אחיזה בו, וכל המזון הוא רק להמוח והדעת כי אז נכנע ונתבטל הכבד לגבי המח וכו'.
ובחי' שבת הוא עצה גדולה כנגד כל ההתנגדות והבלבולים שיש לאדם, הן מעצמו הן מאחרים, כי בכל התאוות והבלבולים והמחשבות רעות החולפין ועוברין עליו, צריך לזכור בשבת שהוא בחינת בטול אל התכלית, כמ"ש זכור את יום השבת, זכרהו מאחד בשבת. כי שבת הוא בחינת שב ואל תעשה, בחינת שביתה ובטול, שהוא עצה גדולה, שבכל מה שחולף ועובר עליו, יבטל עצמו איזה שעה ויזכור את עצמו בהתכלית, כי כל אדם שבעולם יכול לבטל את עצמו ולזכור בהתכלית שהוא להיכלל באור האין סוף יתברך. ואי אפשר לבאר זאת בכתב, כי הוא לכל חד כפום מה דמשער בלביה. אבל עכ"פ כל ישראל מאמינים שזה עקר תכליתם ותקותם לנצח, וכל אחד כפי מה שהוא, בכל מה שעובר עליו, יכול לבטל עצמו בתוך כל הבלבולים והטרדות, שזהו בחינת שבת, שהוא בחינת שביתה ובטול. ועי"ז יתבטלו כל המחשבות הטורדות וכל החכמות של הבל ושקר. ויזכה לעשות כל עסקיו בשביל התכלית, בבחינת המח נזון תחילה, שיהיו אכילתו וכל עסקיו בשביל התכלית שהוא המח והחכמה האמתי".
 

עיקר עבודת האדם הוא שיחשוב תמיד בכל יום על תכליתו הנצחי. ומה יהיה סופו וכו', ויתעורר לבקש עצה לזכות לתורה ולתשובה שלימה, כאשר נכנס בליבו שכל וחכמה דקדושה, ויבין שהוא יכול לזכות לעשות נחת רוח להשי"ת אם יתעורר לחוס על עצמו באמת לשנות דרכו ורדיפתו אחר טרדות עוה"ז והמידות שרודפים אחרים לבלבל דעתו, אשר כוחות אלו הם עיקר האויב והשונא של האדם, והם עושים לו רעה גדולה מאד יותר ממה שהשונא והאויב הכי גדול יכול להזיק ולעשות לו, כי כוחות הרע הם מסתירים ומעלימים אור הדעת ומציאות החכמה האמיתית, וע"י אנו בגלות גדול מאד, ואין התעוררות לבקש את התורה כראוי, וחסר מאד ההבנה בדברי הצדיקים, ואין הכח לטעום נועם אורם ולמצוא עצה לכל מה שעובר על האדם, כי אינו מבין כלל בזה, ויכול ליפול לטרדותיו ולחכמות של צרכי הפרנסה ודרכי הפעולות וכו'.
 

וישראל קדושים ע"י ששומרים שבת, נמשך עליהם אור האמונה בהחכמים, והם טועמים טעם דעת ותורה, ומתחכמים לזכור התכלית, ולפי מה שזוכים לקבל השבת כראוי, יכול האדם להתגבר יותר נגד האויב והשונא, שהוא היצה"ר שמסתיר ממנו אור דרכי עבודת השי"ת, למצוא עצות ונפלאות שעל ידם יזכה להתחזק מאד ולהתגבר לקיום התורה, כי עי"ז יתעורר בו אמונת חכמים, אשר באמת א"א לנו למצוא עצה לנפשינו בדרכי עבודת השי"ת שיהיו שייכים לנו ועי"ז לחזור למקור נשמתו להתדבק בהאמונה בחיות והתעוררות, כי אם ע"י החכמים הצדיקים האמתיים. כי אפילו כשרים ויראים ועוסקים בתורה אינם יכולים להגיע לשלמותם כי אם ע"י צדיקים האמתיים המופלגים, שדורשים התורה בשלוש עשרה מדות ומגלים שורשי אור התורה באמת משורש מידות הרחמים, והשיגו שרשי נפשות של כל אחד מישראל בהתורה וכו' וכו', והם עוסקים ברפואת כל נפשות ישראל, ויכולים לרפאות ולהרים נפשנו.
וכאשר אנו מתרחקים מלקבל אורם, הרי אנו נופלים לתוך הכח של השונא והאויב כוחות הרע וכו' ולתוך חכמות עולם הזה שהם חכמות של הבל שיש לכל אחד, וכל אחד הוא חכם בעיניו ונדמה שמבין יותר ממה שמבואר בדברי הצדיקים והם אינם נצרכים לו, כי הצליח ע"פ דרכו וכו', אע"פ שיודע שבאמת לא התעורר לדרכי האמונה המבוארים, ועובר עליו וכו', הרי אינו יכול להכיר בזה, אבל בכח קדושת השבת מתעורר בלב כל יהודי זכרון התכלית, והוא מתקשר לאמונת החכמים, לעסוק בתורה ובדרכי חיים.

ומי שבכח השבת יזכה להתעורר יותר, ועי"ז רוצה לגשת אל הקודש לקבל דרכי החיים המבוארים בספרי הצדיקים, לטעום טעם של רבינו ז"ל ולקיים עצותיו הקדושים, הוא יזכה לזאת ע"י מה שמתחיל בכל פעם מחדש להיכנס לדרכי עבודת השי"ת, כי פלאות קדושת הצדיקים� הוא הרי עוצם קדושתם ופרישותם מכל נדנוד תאווה ומידה רעה, והפלגת מעלתם בהשגת אור התורה, ודרגות הקדושה המבוארים בזה"ק, ומציאות פלאות החכמה שמתגלים כיצד שייך להתדבק בפנימיות כל דבר ולהתדבק בהשי"ת בכל דבר, וגם לגלות דרכים אלו כדי לרפאות גם את נפשינו, והרי שההתקשרות להצדיקים הוא שגם אנחנו נתעורר לפרוש עצמינו ממה שהתרגלנו ונפלנו, ואע"פ שקשה לאדם להגיע לקביעות בשבירת משיכת הרע וכו', הרי יש להתחיל בכל פעם מחדש.
כי אע"פ שכל אדם צריך להגיע לזה, לתכלית הפרישות בקדושה באמת, וזה עיקר תכליתו לנצח, אבל לאו כל אדם זוכה לזה, וזעירין אינון דזכיין לזה בשלמות, ולזאת עיקר כוחנו הוא ע"י התקרבות לרבינו ז"ל, להצדיק שמגלה שיש לו הכח לרפאות נפשנו, ולבקש אורו אצל תלמידיהם ולתלמידי תלמידיהם וכו', ועי"ז יזכה האדם לבא לבחי' נדר שבו הכח להקים האמונה הנפולה, כי יתעורר להיות אדם ולהתנהג כראוי, ולזאת ירצה לפרוש את עצמו מאיזה דבר שעוד אינו יודע איך להתדבק בפנימיותו וכו' ויש בו כח של רע והתרחקות, ובזה נמצא עיקר בחי' הנדר כאשר ינדור על ענין ההוא בדרך שיכול לקיים מיד כמבואר בתורה זו כנ"ל.
כי כל הנדרים הם בחינת פרישות כמשארז"ל נדרים סיג לפרישות, כמ"ש איש כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר להשם, שכל הנדרים של הכשרים הרוצים להתקרב אל האמת הוא איזהו נזירות ופרישות שרוצה להזיר ולפרוש את עצמו מאיזהו תאוה כדי להתקרב להשם, וגם כשנודר איזהו נדר להקדש וצדקה הוא גם כן בחינת פרישות, כי בעד זה הממון שנודר לצדקה היה יכול לקנות לעצמו איזהו דבר תאוה אכילה ושתיה וכיוצא, והוא שובר תאוותיו ופורש את עצמו מזאת התאוה שהיה יכול להשיג ע"י זה הממון ולוקח הממון ומנדר אותו לה' לצדקה והקדש בית הכנסת ובית המדרש, נמצא שהנדרים הם בחינת פרישות.
על כן ע"י הנדר הוא עולה ומקשר עצמו להצדיקים האמתיים שזכו לתכלית הפרישות בשלמות, וזוכה לאמונת חכמים ולהתקרב אליהם, מאחר שבזה הוא מתחיל ללכת בדרכי הצדיקים והשי"ת רואה ובוחן לב וכליות ורואה האמת שהוא רוצה וממשיך עצמו לדרך התשובה באמת, כי התחיל וקיבל על עצמו איזה בחינת פרישות, והתחיל לצאת מהרגל המשיכה אחר דרכי המידות רעות, לצאת גם מכבידות ועצבות, ומקבל על עצמו להתחזק בכח האמונה, ובזה הרי עולה האדם לבחי' פלאות אור החכמה, ומתעורר בו כח הדעת להבין נוראת דרכי פלאות החכמה שמתגלים ע"י הצדיק כי התחיל ללכת בדרכם לשוב להשי"ת באמת.
וכך עולה האמונה יותר לעורר הלב לקדושה ופרישות ליראה ולזכרון בהשי"ת ונוראת גדולתו ית"ש, עד שמתעורר שורש הזכות ומידות הרחמים ברעוא דרעוין ונמצא רחמים ושפע הכח לצאת מכל אויב ומתנקם, כי בשבת נכנע ונשבת כל אויב, וע"י אכילת שבת נופלים אויביו לפניו ופועל באכילת ענג שבת למצוא כח של עצה ודעת איך לזכות תמיד לקדושת אכילה, למצוא זכרון האמונה, ולבקש להבין באור דברי הצדיקים.
 

ועי"ז יזכה לצאת מכל אויב ומכל בלבול, למצוא בחי' שבת, שהוא העצה גדולה כנגד כל ההתנגדות והבלבולים שיש לאדם, הן מעצמו הן מאחרים, כי בכל התאוות והבלבולים והמחשבות רעות החולפין ועוברין עליו, צריך לזכור בשבת שהוא בחינת בטול אל התכלית, בחינת שביתה ובטול, שהוא עצה גדולה, שבכל מה שחולף ועובר עליו, יבטל עצמו איזה שעה ויזכור את עצמו בהתכלית, כי כל אדם שבעולם יכול לבטל את עצמו ולזכור בהתכלית שהוא להיכלל באור האין סוף ית', וימצא שביתה באור האמונה תמיד וכל המחשבות הטורדות וכל החכמות של הבל ושקר, יניחוהו, ויצא מכבלי עבותות הקשר למה שעבר וכו', וגם יבין איך לעשות כל עסקיו בשביל התכלית, בבחינת המח נזון תחילה, שיהיו אכילתו וכל עסקיו בשביל התכלית שהוא המח והחכמה האמתי.

דַּרְכֵּנוּ הָיָה לִהְיוֹת אֶצְלוֹ עַל רֹאשׁ-הַשָּׁנָה וְעַל שַׁבַּת חֲנֻכָּה וְעַל חַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה זְמַנִּים הָיִינוּ אֶצְלוֹ תָּמִיד מִיּוֹם שֶׁקָּבַע דִּירָתוֹ פֹּה בְּרֶסְלַב. וְהָיָה מְצַוָּה וּמַזְהִיר לִהְיוֹת אֶצְלוֹ בְּאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה זְמַנִּים וְהָיָה תָּמִיד אוֹמֵר תּוֹרָה נִפְלָאָה בַּאֲרִיכוּת גְּדוֹלָה בְּאֵלּוּ הַזְּמַנִּים. הַיְנוּ בְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה הָיָה אוֹמֵר הַתּוֹרָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בֵּין יוֹם רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי, וְהִתְחִיל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְנִכְנַס הַרְבֵּה לְתוֹךְ לֵיל שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ-הַשָּׁנָה. וּבְשַׁבַּת חֲנֻכָּה אָמַר הַתּוֹרָה בִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית, וּבְשָׁבוּעוֹת הָיָה אוֹמְרָהּ גַּם-כֵּן כְּמוֹ בְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה בֵּין המשך…