מעניין הפחד

רבנו אומר בתורה טו שכדי לזכות לדעת, צריך להעלות את היראה לשורשה, וכשזוכים להעלות את היראה לשורשה בשלמות, זוכים לאור הגנוז, היינו להבנת דברים פנימיים בתורה. ומה הכוונה להעלות את מידת היראה לשורשה? שהאדם יודע שהפחד והיראה שיש לו בלב, משתלשל עליו מהכוחות שהקב"ה ברא בבריאה. הפחד והיראה זה אחד מכוחות הבריאה שהבורא שם בעולם, זה לא סתם שהאדם מפחד ממשהו. והתכלית של כל פחד שאתה מרגיש, הוא שתעלה אותו לשורש, תדע שזה בחינת דין שמשתלשל מלמעלה לעורר אותך. הפחד הזה יכול להגיע אליך דרך שוטר, דרך משהו שאחראי על הפרנסה שלך. כשאדם שוכח מי בעל הבית, מעוררים אותו דרך פחד. משחקים לו בפרנסה, פתאום הוא לא מרגיש טוב, והתכלית של זה שתגיע ליראה את ה' הנכבד.

כוחות הנפש שמתגלים בתוכנו, תכליתם לעזור לנו לעבוד את הקב"ה. אחת המידות המתגלות בלב כהרגשה, שתכליתה לעזור לנו לעבוד את הקב"ה, זו מידת היראה. ויש ליראה שתי חלקים, החלק הראשון זה יראת העונש, שהאדם נמנע מלחטוא כי הוא יודע שהוא יענש, כמו שילד מפחד שאבא יתן לו עונש אם הוא יעשה, מה שאמרו לו לא לעשות. ביראת העונש האדם עושה חשבון אם החטא משתלם לו, לכן הזוהר הקדוש מגנה מי שיש לו רק יראת העונש, אבל רבנו אומר שזה מוכרח בשביל לקנות כלים נכונים בעבודת ה'. ויראת הרוממות היא לא הפחד מהעונש, אלא היא ההבנה עד כמה הקב"ה גדול ונורא. הידיעה שהוא שורש וחיות כל העולמות כולל אותי, היא יראת הרוממות. זה יראה שאדם משיג אחרי שכבר יש לו את היראה הראשונה, שהוא אוהב את הקב"ה מגדולת רוממותו, הוא לא מפחד מאיזה עונש, הוא רק מתבייש מהשם, הוא מרגיש את גדולת השם. ובאמת, חייבים שיהיה לנו יראת העונש. יש בחינה שהיצר הרע גדול כ"כ, שרק כשאדם מצייר ומרגיש בליבו את העונשים שחלילה הוא יכול לקבל, נעשה אצלו כלי של יראה שעוזר לו ונותן לו כוח להתגבר על היצר הרע, חז"ל אמרו גוף קשה פחד שוברו. אם האדם לא היה מפחד מהפשעים, הוא היה עושה הרבה יותר. אם התורה לא הייתה אומרת שיש ביאות אסורות והעונשים עליהם מאד חמורים המצב היה הרבה יותר חמור. אתה רואה שהעבריינים הכי גדולים באים לצדיקים, הפחד של הפשעים שלהם קושר אותר עם הצדיק, הנפש שלהם יודעת שהוא מהצד הטוב, ולכן הם שומרים איתו על קשר ונותנים לו מהממון "שלהם", הפחד שהקב"ה ברא בבריאה משתלשל גם עליהם, בפנימיות יש לכולם פחד.

רבנו אומר שמידת היראה נאבדת לאדם בגלל העוונות, ודבר זה תלוי בשורש נשמת האדם בחטא עץ הדעת, ובמה שהוסיפה נשמתו חטאים בכל הגילגולים שלה. כל פעם שאדם היה בעולם הצטברו אצלו חטאים, וממילא הצטרפו אליו גם יראות נפולות. מה זה יראה נפולה? מה שאנחנו מפחדים מדברים בעולם הזה, מפחדים מבני אדם, מפחדים להתנתק מהרגלים, כל זה נקרא יראות נפולות, וזה עושה כיסוי, זה אוטם את ההרגשה של הפחד מהשם. כי ברגע שאדם מפחד משרים, גנבים, כלבים, חמאס, נשיא אירן, פצצות אטום וכו', זה עושה אצלו מסך, שהוא לא ירגיש את הפחד מהקב"ה. ורבנו אומר שכדי לזכות להבין ולהשיג דברים רוחניים חייבים לתקן את מידת היראה. ותיקון מידת היראה, זה להעלות את היראה מיראות נפולות ליראה את ה' הנכבד. שמגיע לאדם איזה פחד, הוא צריך לדעת שהפחד משתלשל מלמעלה, ומתלבש באותו הדבר שהוא מפחד ממנו. מדרגה של הצדיקים הגדולים, שלא היה להם פחד משום דבר בעולם הזה. הם ראו רק את הקב"ה בכל מחשבה דיבור ומעשה.

ומה שאנחנו רואים סיפורים בתנ"ך ובתלמוד סיפורים שצדיקים כן פחדו, הם לא פחדו מהדבר הטבעי שעכשיו הפחיד אותם, הם פחדו מה', התעורר אצלם פחד ה' שעכשיו יש איזה דין. ממה הצדיקים מפחדים? מה הקב"ה רוצה ממני בעניין הזה. את הפחד שיש להם הם מיד מעלים לה', זה נקרא להעלות את היראה לשורשה. צדיקים משיגים שהדבר שמפחיד אותם הוא שליח של הקב"ה לעורר אותם להתבוננות ולתשובה, הם לא מתעסקים עם הסיבה, אלא עם מסובב הסיבות. אבל יראה נפולה, זה שאדם נותן ממשות למשהו בעולם ומפחד מהדבר עצמו, כשאדם מפחד משר משופט משוטר מכלבים או מכל דבר אחר זה יראה נפולה.

עניין השכינה

בליקוטי הלכות ר' נתן מרחיב את העניין הזה הרבה (הלכות בהמה טהורה הלכה ד'). הוא מדבר שם על עניין השכינה, שעכשיו היא נסתרת, "שכינתא בגלותא". מה הכוונה שהשכינה בגלות? ר' נתן אומר שהשכינה זה המדות הרוחניות במצבן המתוקן, זה נקרא תיקון השכינה. בשבירת הכלים המידות הרוחניות נפלו לעולם הזה, זה בעצמו גלות השכינה. כל הספירות העליונות, כמו האהבה והיראה והאמת נפלו לעולם הזה, והתלבשו בבני אדם בצורה לא שלמה, בצורה לא מתוקנת. וזה בגלל שהכלים שבהם נמצאות המידות האלה לא מתוקנים. בשביל שהמידות האלה יאירו לנו אנחנו צריכים לתקן את הכלים, במחשבה דיבור ומעשה.

ברגע שאנחנו מפחדים ממשהו בעולם, זה פגם גדול מאוד באמונה, אנחנו מעצימים את שבירת הכלים, המידות הנפולות מנציחות את שבירת הכלים, זה ירידה ונפילה גדולה של האמונה. כשאדם מפחד ממשהו בעולם הזה, ונותן לו כח וממשות, באותו מקום שנותנים לו כח וממשות, כביכול אין את הקב"ה, כביכול אותו כח לא נפעל מכח השם, וזה הסתרה של מלכות השם שמלכותו בכל משלה, וזה בעצמו גלות השכינה. ואיך מתקנים את הדבר הזה? איך עושים תיקון למידת היראה? שהאדם שופט את עצמו, הוא מתקן בזה את מידת המשפט. כשאדם שופט את עצמו, הוא מסיר מעצמו מסכים שמסתירים לו את הדעת שהקב"ה מושל בכל הבריאה. כשאדם בוחן את עצמו איך אני אוחז במידות או בתאוות של העולם הזה, או שהוא שופט את עצמו על החטאים שלו, והוא אומר לקב"ה, נכון שנפלתי בנפילה הזאת, או שהיצר הרע בבחינה הזאת חזק ממני, אבל אני לא רוצה את זה, והוא אומר את זה בדרך של תפילה ובקשה, תעזור לי לצאת מזה, זה תיקון המשפט. כל העבודה שלנו צריכה להיות לתקן עולם במלכות שדי. וזה נעשה על ידי העלאת היראה הנפולה לשורשה.

להרגיש חרטה מעומקא דליבא, זה מדרגה מאוד גבוהה, שבאה אחרי הרבה שנים שאדם עוסק במשפט. על פי רוב כולנו לא אוחזים במדרגה שנרגיש חרטה מעומקא דלבא, אבל עבודת המשפט שלנו זה לעשות משפט גם אם אין עדיין התעוררות הלב, גם אם לא מרגישים כלום. אפילו אם האדם לא מרגיש שום דבר בלב הוא צריך להיות אמיתי, להודות על האמת. היום בבוקר כעסת, אל תחפש תירוצים – כעסתי כי זה צודק, הוא הרגיז אותי וכן הלאה. לא, תגיד בפשטות כעסתי, טעיתי, אני מצטער, אני לא רוצה לכעוס, תרחם עלי, תעזור לי לא לכעוס.

בעבודה הפשוטה הזאת האדם ממתיק מעליו הרבה דינים, כי באמת לא הנפילות מעוררים עליו את מידת הדין, אפילו שיש לו מידות לא טובות והוא עדיין לא הצליח לצאת מתאוות העולם הזה, בשמיים זה לא מעורר עליו את מידת הדין אפילו כחוט השערה. ומדוע? כי הקב"ה יודע שיש לנו יצר הרע כזה, כי הוא ידע יצרנו, והוא נתן לנו את זה כדי לעבוד, כדי לברר. אבל מה כן מעורר על האדם מידת הדין? שאדם מתעלם מהדברים האלה, ולא עושה עליהם שום משפט. וכשאדם מודה על האמת, יש לי מידת הכעס, ועוד לא יצאתי ממנה, תרחם עלי, תעזור לי לצאת מזה, מיד הוא מבטל את הדין. כי שורש הדין לא בא מהעובדה שיש לאדם מידה לא טובה או תאווה מתאוות העולם הזה, זה בא כשאדם מתעלם שיש בו את הדברים האלה. במשלי כתוב (משלי יג) "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ, וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם", היינו שכל החסרון בהצלחה זה בגלל שהאדם מכסה את הפשעים שלו, ההצלחה מתרחקת ממנו כי יש עליו דינים. ומה הכוונה וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם ? "מודה" זה להכיר את האמת. ו"עוזב" זה להגיד לקב"ה תעזור לי אני רוצה לצאת מזה באמת, אני אעשה השתדלות למטה, ואתה מלמעלה תפעל בשבילי. אם היה לי כסף אני מוכן לתת את כל הכסף בעולם שיקחו ממני את התאוות והמידות הרעות האלה. זה נקרא בחינה של עוזב, כי האדם לא יכול להגיד אני יותר לא אכעס, זה לא אמיתי, זה לא בידים שלו. יש יצר רע שהרבה פעמים יותר חזק מאתנו. ולכן העוזב זה לבקש מהקב"ה תעזור לי לא להיכשל בדבר הזה. הפסוק אומר שמי שהולך בדרך הזאת יְרֻחָם, כי מיד נמשכים עליו רחמים גדולים, זה עבודת המשפט.