ע"פ דברי מוהרנ"ת שמבאר עוצם כח קדושת השבת 'להשבית אויב' – דהיינו להוציא את האדם מהמשיכה לחכמות של עולם הזה ומשיכת המידות רעות וכו', ולהחזיר לו הזיכרון מהתכלית האמיתי, שיטעם טעם של אמיתת החכמה, המביאה לחיים טובים והצלחה, שהוא חכמת תורה שבעל פה ומה שהצדיקים מגלים דרכי חיים, חכמה מופלאה בדרכי האמונה ועבודת השי"ת, ועי"ז גם אנחנו נזכה לטעום טעם של חכמה קדושה, ונוכל לקדש גם את כל מעשה הרשות, וגם אכילתנו יהיה כאכילתם של ישראל, שמזין את המוח והדעת, ומחזק הנפש להתחכם באור התורה, ואע"פ שהגוף ניזון תחילה, ומתגבר על האדם כבידות ההסתרה ומשיכת חן דברי הרשות, בכל זאת ימצא דרכי חכמה וחיים להחזיק שלטון הדעת והמח, בכח קדושת השבת שמשבית אויב, כי ענג שבת כולו קודש, והוא מגביר כח הדעת, עד שגם בכל יום ויום נוכל להתגבר נגד האויב והשונא, היינו היצה"ר, למצוא עצה באור דברי הצדיקים תמיד.

"כאשר האדם מתגבר לפרוש עצמו מאיזה דבר, עי"ז הוא יזכה להתנוצצות אורות האבות וכו', ויבוא לענג שבת שהוא אכילה בקדושה. שעי"ז נופלים אויביו לפניו, כי פועל באכילתו מה שפועל ע"י הצום, דהיינו להפיל אויביו לפניו, בחינת להשבית אויב ומתנקם וכו'. כי ע"י הכעס הבא מהכבד נתעורר המקטרג הגדול שהוא עשו הוא אדום שאחיזתו בכבד שמלא דם וכו', וע"י התענית הוא מתקן את פניו ומחזיר לעצמו את חכמתו וכו', ואויביו נופלים לפניו וכו'. כי ע"י הצום נכנע הכבד לפני המח, כי ביום שהאדם אוכל אז הכבד נזון תחלה ואח"כ הוא שולח להמח. נמצא ביום האכילה הגדולה והממשלה להכבד. וכשמתענה אז נזון המח תחלה וכו'.
אבל כשזוכה לבחינת ענג שבת ע"י אור זכות אבות, אין צריך לצום וכו', כי אכילת שבת קדש היא וכל זר לא יאכל קדש, ואז נכנע הכבד ואז נתבטל כחו וכו', כי באמת כשזוכה לבחינת ענג שבת זהו עיקר שלמות תיקונו ורפואתו לפגם אמונת חכמים שפגם תחלה, כי בשבת נתתקן אמונת חכמים בשלמות, כי שבת הוא בחינת שביתה ונייחא ואין להכבד כועס אחיזה בו, וכל המזון הוא רק להמוח והדעת כי אז נכנע ונתבטל הכבד לגבי המח וכו'.
ובחי' שבת הוא עצה גדולה כנגד כל ההתנגדות והבלבולים שיש לאדם, הן מעצמו הן מאחרים, כי בכל התאוות והבלבולים והמחשבות רעות החולפין ועוברין עליו, צריך לזכור בשבת שהוא בחינת בטול אל התכלית, כמ"ש זכור את יום השבת, זכרהו מאחד בשבת. כי שבת הוא בחינת שב ואל תעשה, בחינת שביתה ובטול, שהוא עצה גדולה, שבכל מה שחולף ועובר עליו, יבטל עצמו איזה שעה ויזכור את עצמו בהתכלית, כי כל אדם שבעולם יכול לבטל את עצמו ולזכור בהתכלית שהוא להיכלל באור האין סוף יתברך. ואי אפשר לבאר זאת בכתב, כי הוא לכל חד כפום מה דמשער בלביה. אבל עכ"פ כל ישראל מאמינים שזה עקר תכליתם ותקותם לנצח, וכל אחד כפי מה שהוא, בכל מה שעובר עליו, יכול לבטל עצמו בתוך כל הבלבולים והטרדות, שזהו בחינת שבת, שהוא בחינת שביתה ובטול. ועי"ז יתבטלו כל המחשבות הטורדות וכל החכמות של הבל ושקר. ויזכה לעשות כל עסקיו בשביל התכלית, בבחינת המח נזון תחילה, שיהיו אכילתו וכל עסקיו בשביל התכלית שהוא המח והחכמה האמתי".
 

עיקר עבודת האדם הוא שיחשוב תמיד בכל יום על תכליתו הנצחי. ומה יהיה סופו וכו', ויתעורר לבקש עצה לזכות לתורה ולתשובה שלימה, כאשר נכנס בליבו שכל וחכמה דקדושה, ויבין שהוא יכול לזכות לעשות נחת רוח להשי"ת אם יתעורר לחוס על עצמו באמת לשנות דרכו ורדיפתו אחר טרדות עוה"ז והמידות שרודפים אחרים לבלבל דעתו, אשר כוחות אלו הם עיקר האויב והשונא של האדם, והם עושים לו רעה גדולה מאד יותר ממה שהשונא והאויב הכי גדול יכול להזיק ולעשות לו, כי כוחות הרע הם מסתירים ומעלימים אור הדעת ומציאות החכמה האמיתית, וע"י אנו בגלות גדול מאד, ואין התעוררות לבקש את התורה כראוי, וחסר מאד ההבנה בדברי הצדיקים, ואין הכח לטעום נועם אורם ולמצוא עצה לכל מה שעובר על האדם, כי אינו מבין כלל בזה, ויכול ליפול לטרדותיו ולחכמות של צרכי הפרנסה ודרכי הפעולות וכו'.
 

וישראל קדושים ע"י ששומרים שבת, נמשך עליהם אור האמונה בהחכמים, והם טועמים טעם דעת ותורה, ומתחכמים לזכור התכלית, ולפי מה שזוכים לקבל השבת כראוי, יכול האדם להתגבר יותר נגד האויב והשונא, שהוא היצה"ר שמסתיר ממנו אור דרכי עבודת השי"ת, למצוא עצות ונפלאות שעל ידם יזכה להתחזק מאד ולהתגבר לקיום התורה, כי עי"ז יתעורר בו אמונת חכמים, אשר באמת א"א לנו למצוא עצה לנפשינו בדרכי עבודת השי"ת שיהיו שייכים לנו ועי"ז לחזור למקור נשמתו להתדבק בהאמונה בחיות והתעוררות, כי אם ע"י החכמים הצדיקים האמתיים. כי אפילו כשרים ויראים ועוסקים בתורה אינם יכולים להגיע לשלמותם כי אם ע"י צדיקים האמתיים המופלגים, שדורשים התורה בשלוש עשרה מדות ומגלים שורשי אור התורה באמת משורש מידות הרחמים, והשיגו שרשי נפשות של כל אחד מישראל בהתורה וכו' וכו', והם עוסקים ברפואת כל נפשות ישראל, ויכולים לרפאות ולהרים נפשנו.
וכאשר אנו מתרחקים מלקבל אורם, הרי אנו נופלים לתוך הכח של השונא והאויב כוחות הרע וכו' ולתוך חכמות עולם הזה שהם חכמות של הבל שיש לכל אחד, וכל אחד הוא חכם בעיניו ונדמה שמבין יותר ממה שמבואר בדברי הצדיקים והם אינם נצרכים לו, כי הצליח ע"פ דרכו וכו', אע"פ שיודע שבאמת לא התעורר לדרכי האמונה המבוארים, ועובר עליו וכו', הרי אינו יכול להכיר בזה, אבל בכח קדושת השבת מתעורר בלב כל יהודי זכרון התכלית, והוא מתקשר לאמונת החכמים, לעסוק בתורה ובדרכי חיים.

ומי שבכח השבת יזכה להתעורר יותר, ועי"ז רוצה לגשת אל הקודש לקבל דרכי החיים המבוארים בספרי הצדיקים, לטעום טעם של רבינו ז"ל ולקיים עצותיו הקדושים, הוא יזכה לזאת ע"י מה שמתחיל בכל פעם מחדש להיכנס לדרכי עבודת השי"ת, כי פלאות קדושת הצדיקים� הוא הרי עוצם קדושתם ופרישותם מכל נדנוד תאווה ומידה רעה, והפלגת מעלתם בהשגת אור התורה, ודרגות הקדושה המבוארים בזה"ק, ומציאות פלאות החכמה שמתגלים כיצד שייך להתדבק בפנימיות כל דבר ולהתדבק בהשי"ת בכל דבר, וגם לגלות דרכים אלו כדי לרפאות גם את נפשינו, והרי שההתקשרות להצדיקים הוא שגם אנחנו נתעורר לפרוש עצמינו ממה שהתרגלנו ונפלנו, ואע"פ שקשה לאדם להגיע לקביעות בשבירת משיכת הרע וכו', הרי יש להתחיל בכל פעם מחדש.
כי אע"פ שכל אדם צריך להגיע לזה, לתכלית הפרישות בקדושה באמת, וזה עיקר תכליתו לנצח, אבל לאו כל אדם זוכה לזה, וזעירין אינון דזכיין לזה בשלמות, ולזאת עיקר כוחנו הוא ע"י התקרבות לרבינו ז"ל, להצדיק שמגלה שיש לו הכח לרפאות נפשנו, ולבקש אורו אצל תלמידיהם ולתלמידי תלמידיהם וכו', ועי"ז יזכה האדם לבא לבחי' נדר שבו הכח להקים האמונה הנפולה, כי יתעורר להיות אדם ולהתנהג כראוי, ולזאת ירצה לפרוש את עצמו מאיזה דבר שעוד אינו יודע איך להתדבק בפנימיותו וכו' ויש בו כח של רע והתרחקות, ובזה נמצא עיקר בחי' הנדר כאשר ינדור על ענין ההוא בדרך שיכול לקיים מיד כמבואר בתורה זו כנ"ל.
כי כל הנדרים הם בחינת פרישות כמשארז"ל נדרים סיג לפרישות, כמ"ש איש כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר להשם, שכל הנדרים של הכשרים הרוצים להתקרב אל האמת הוא איזהו נזירות ופרישות שרוצה להזיר ולפרוש את עצמו מאיזהו תאוה כדי להתקרב להשם, וגם כשנודר איזהו נדר להקדש וצדקה הוא גם כן בחינת פרישות, כי בעד זה הממון שנודר לצדקה היה יכול לקנות לעצמו איזהו דבר תאוה אכילה ושתיה וכיוצא, והוא שובר תאוותיו ופורש את עצמו מזאת התאוה שהיה יכול להשיג ע"י זה הממון ולוקח הממון ומנדר אותו לה' לצדקה והקדש בית הכנסת ובית המדרש, נמצא שהנדרים הם בחינת פרישות.
על כן ע"י הנדר הוא עולה ומקשר עצמו להצדיקים האמתיים שזכו לתכלית הפרישות בשלמות, וזוכה לאמונת חכמים ולהתקרב אליהם, מאחר שבזה הוא מתחיל ללכת בדרכי הצדיקים והשי"ת רואה ובוחן לב וכליות ורואה האמת שהוא רוצה וממשיך עצמו לדרך התשובה באמת, כי התחיל וקיבל על עצמו איזה בחינת פרישות, והתחיל לצאת מהרגל המשיכה אחר דרכי המידות רעות, לצאת גם מכבידות ועצבות, ומקבל על עצמו להתחזק בכח האמונה, ובזה הרי עולה האדם לבחי' פלאות אור החכמה, ומתעורר בו כח הדעת להבין נוראת דרכי פלאות החכמה שמתגלים ע"י הצדיק כי התחיל ללכת בדרכם לשוב להשי"ת באמת.
וכך עולה האמונה יותר לעורר הלב לקדושה ופרישות ליראה ולזכרון בהשי"ת ונוראת גדולתו ית"ש, עד שמתעורר שורש הזכות ומידות הרחמים ברעוא דרעוין ונמצא רחמים ושפע הכח לצאת מכל אויב ומתנקם, כי בשבת נכנע ונשבת כל אויב, וע"י אכילת שבת נופלים אויביו לפניו ופועל באכילת ענג שבת למצוא כח של עצה ודעת איך לזכות תמיד לקדושת אכילה, למצוא זכרון האמונה, ולבקש להבין באור דברי הצדיקים.
 

ועי"ז יזכה לצאת מכל אויב ומכל בלבול, למצוא בחי' שבת, שהוא העצה גדולה כנגד כל ההתנגדות והבלבולים שיש לאדם, הן מעצמו הן מאחרים, כי בכל התאוות והבלבולים והמחשבות רעות החולפין ועוברין עליו, צריך לזכור בשבת שהוא בחינת בטול אל התכלית, בחינת שביתה ובטול, שהוא עצה גדולה, שבכל מה שחולף ועובר עליו, יבטל עצמו איזה שעה ויזכור את עצמו בהתכלית, כי כל אדם שבעולם יכול לבטל את עצמו ולזכור בהתכלית שהוא להיכלל באור האין סוף ית', וימצא שביתה באור האמונה תמיד וכל המחשבות הטורדות וכל החכמות של הבל ושקר, יניחוהו, ויצא מכבלי עבותות הקשר למה שעבר וכו', וגם יבין איך לעשות כל עסקיו בשביל התכלית, בבחינת המח נזון תחילה, שיהיו אכילתו וכל עסקיו בשביל התכלית שהוא המח והחכמה האמתי.