דַּרְכֵּנוּ הָיָה לִהְיוֹת אֶצְלוֹ עַל רֹאשׁ-הַשָּׁנָה וְעַל שַׁבַּת חֲנֻכָּה וְעַל חַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה זְמַנִּים הָיִינוּ אֶצְלוֹ תָּמִיד מִיּוֹם שֶׁקָּבַע דִּירָתוֹ פֹּה בְּרֶסְלַב. וְהָיָה מְצַוָּה וּמַזְהִיר לִהְיוֹת אֶצְלוֹ בְּאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה זְמַנִּים וְהָיָה תָּמִיד אוֹמֵר תּוֹרָה נִפְלָאָה בַּאֲרִיכוּת גְּדוֹלָה בְּאֵלּוּ הַזְּמַנִּים. הַיְנוּ בְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה הָיָה אוֹמֵר הַתּוֹרָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בֵּין יוֹם רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי, וְהִתְחִיל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְנִכְנַס הַרְבֵּה לְתוֹךְ לֵיל שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ-הַשָּׁנָה. וּבְשַׁבַּת חֲנֻכָּה אָמַר הַתּוֹרָה בִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית, וּבְשָׁבוּעוֹת הָיָה אוֹמְרָהּ גַּם-כֵּן כְּמוֹ בְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה בֵּין המשך…

רבי דוב בער מטשערין

רבי דוב (בער) מטשערין – התקרב לרבנו בצעירותו כאשר עוד היה רבנו בעיר מדוודיבקע, רבי דוב היה מהעיר מדוודיבקע, לאחר נישואיו עקר לדאשיב שם היה סמוך לשולחן חותנו מספר שנים, בהיותו בדאשיב היה מקורב להרב יודל ולהרב שמואל אייזיק מדאשיב )ראה להלן), כאשר הסתיימה הנדוניה של חותנו חזר לאביו בעיר הולדתו מדוועדיווקע. לפני נסיעתו נפרד מר' יודל שהנהיג באותה עת את העדה בדאשיב, ר' יודל נפרד ממנו בחמימות והוסיף: "היות ושמענו כי יש מנהיג חדש במדוודיבקע (בהתכוונו לרבנו) אשר דרכו אינה נהירה עדיין, רצוי כי תדיר רגלך משם." המשך…

רבי אהרן בר' משה גולדשטיין, הרב של ברסלב (תקל"ה-תר"ה, 1775-1845)

כבר בהיותו צעיר, היה רבי אהרן מוכר כפוסק הלכה, ואפילו שימש כרב בחרסון עוד בחיי אביו שהיה רב ראשי שם. רבי נחמן התבטא על גודל קדושתו ואמר עליו שהוא ניגש לחופתו ב"לבוש נקי" (כלומר בטהרה). רבי נחמן כה העריך את רבי אהרן, שהוא הפעיל את זכות אבותיו כדי שרבי אהרן יכהן כרב בברסלב. כמו כן התבטא עליו רבי נחמן כי לא רק לו אנו חייבים תודה על שבא לכהן כרב בברסלב אלא אף לסוסים שהביאוהו חבים אנו תודה… בהזדמנות אחרת התבטא: "אויף א פיינדיל וועל איך איהם אקעגין טראגין משיח". ("על גבי מגש/נס אשאהו לקראת המשיח." (יש שתי גרסאות בכוונת המילה פיינדיל: לגרסא אחת הכוונה למגש, ולגרסא שנייה הכוונה לנס)). אודות מעלתו בבהירות פסקי הלכות התבטא רבי נחמן: הענקתי לו בירור המדמה (בהירות דמיון) בפסיקת תשובות הלכתיות.
נכדו ר' נחמן – הרב מטשערין (ראה להלן) סיפר שפעם אחת נכנס ר' אהרן אל רבנו ואמר לו רבנו במעין תוכחה – "מדוע שלא תיקח את ספרי ותעיין בו היטב עד שיעלה בדעתך איזו שאלה, ולאחר מכן תוסיף ותעיין עד אשר תמצא יישוב לשאלתך?", ר' אהרן שמע וקיבל, הוא חזר לביתו ומיד ישב לעיין בספר ליקוטי מוהר"ן עד שעלה בדעתו קושיא עצומה לאחר מכן הוסיף ועיין עד שמצא יישוב לשאלתו, הוא חזר אל רבנו והציע לפניו את השאלה והתשובה, רבנו נהנה מדבריו ואמר לו: "אני יודע על אחד שחיבר פירוש על ספר הזוהר, ולמרות שלא חיבר את הפירוש ברוח הקודש הוא כיון לאמתם של דברים." רבנו רמז כי רצונו איתן שילמדו בספרו ויעיינו היטב בדבריו.

פעם שלח רבנו את רבי נתן לבקר את ר' אהרן, הרבי אמר לו בלשון זה: "גיי זעה וואס מאכט מיין אהרל'ה" (לך תראה מה עושה אהרל'ה שלי) ר' נתן הלך וראה את ר' אהרן יושב בעליית הגג, פניו שטופי דמע, והוא משתפך בתפילה כבן לאביו, ר' נתן התרשם מאוד מהמראה וכשחזר לרבנו וסיפר לו מה שראה, נענה רבנו בלשון הפיוט הנאמר ביום הכיפורים 'כיושב בסתר לחלות פני מלך מראה כהן'" כלומר כשרוצים לתאר את המראה הנהדר של הכהן הגדול בצאתו מבית קודשי הקודשים ביום המקודש ביתר- יום הכיפורים, ממשילים אותו לאהרל'ה שלי היושב בסתר ומחלה (מרצה) פני מלך". (יש מעירים, כי רבנו רצה להדגים לר' נתן שהיה אז בתחילת התקרבותו, כיצד צריכה להראות התבודדות, ולכן שלחו אל ר' אהרן).

רבנו פנה פעם לר' אהרן ואמר לו בלשון זה: "אני אוהב אותך מאוד, על כן אני מברכך (בלשון אשכנז: ווינטש איך דיר), שתזכה בעולם הבא להבין השיחות חולין שלי".

מסופר כי לקראת ראש השנה האחרון של רבנו, הגיע ר' אהרן לרבנו (שכבר עקר מברסלב לאומן בחצי שנה האחרונה לחייו), וסיפר לו על מכתב שקבל מבני עירו, בו הם מתלוננים על כך שהוא נוסע לרבו לראש השנה,. בטענה כי לא זו בלבד שרבנו עזב אותם השנה ונשארו כצאן ללא רועה, האם גם רבם יעזוב אותם בימים הנוראים", ר' אהרן בידעו את חשיבות ראש השנה אצל רבנו, לא אבה לשמוע להם, אך בכל זאת החליט לשאול את רבנו על כך, להפתעתו השיב לו רבנו: "הם צודקים, עליך לשוב אליהם," ר' אהרן לא האמין שזאת תהיה התשובה והחל לבקש שרבנו לא ידחה אותו, אך רבנו לא אבה לשמוע לו והוסיף: "אבל, אינך יכול לתאר לעצמך את הצער שיהיה לנו בכך שלא תהיה נמנה עמנו בראש השנה, כי הוא הפסד שלא ניתן לתאר." "אם כך אשאר כאן" – ביקש שוב ר' אהרן, אך רבנו לא הסכים עמו, ור' אהרן שב לביתו.

בדרך פגש את רבי נתן ור' נפתלי הנוסעים לאומן לרבנו, וסיפר להם את שיחתו עם רבנו, "אנחנו" – נענו שני הרעים – "אפילו אם היה רבנו מגרש אותנו בקורות הבניין לא היינו מסכימים ללכת מעמו בראש השנה, לראש השנה נוסעים גם כאשר הצדיק עצמו דוחה אותך." בערב ראש השנה הוסיף רבנו לדבר בחשיבות ראש השנה וביטא שוב את צערו על כך שר' אהרן לא ישתתף עמם באותה שנה, ואמר "שעליו יש לו רחמנות גדולה, כי רצה באמת להיות כאן על ראש השנה, אך נמנע מחמת הנ"ל".

ר' אהרן היה מקורב ומיודד מאוד עם ר' נתן, והעריך אותו מאוד, בספר טובות זכרונות מסופר כי לפני שהזמין רבנו את ר' אהרן לכהן כרב בברסלב אמר לר' נתן "עשה לך רב וקנה לך חבר" ובכן, אני רבך ור' אהרן יהיה חברך, ואכן היו השניים לחברים קרובים ביותר. בשנות הדיכוי והרדיפות כנגדו הרבה לתמוך בו, כפי שר' נתן מציין זאת במכתבים. בעת פטירתו של ר' נתן, ביכה אותו ר' אהרן, ואמר: "אצלו (ר' נתן) היו כל האוצרות של רבנו", כמו כן אמר שר' נתן היה ארגז מלא אורה.

יצוין כי ר' אהרן ור' נתן רכשו עבורם שני קברים בסמיכות במרכז בית העלמין שבעיירה ברסלב. אולם אחד התלמידים ר' נתן בן ר' לייבלי ראובנ'ס אשר שמע פעם את ר' נתן האומר כי היה משתוקק שיעבירו דרכו את הנפטרים בכדי שיוכל לפעול לטובת נשמתם, התעקש לקברו בכניסה לבית העלמין, ותיכף ביציאת שבת יצא וכרה קבר קרוב לכניסה לבית העלמין ושכנע את החברא קדישא הקברנים שזהו המקום הטוב ביותר למוהרנ"ת. בעקבות זאת לא נקברו שני הרעים בסמיכות. יש לציין כי הדבר כאב לר' אהרן והוא הקפיד על כך.

רבנו גילה לר' אהרן כי תאריך פטירתו יחול בחודש אב. ר' אהרן עצמו סיפר בעת מחלתו קודם פטירתו, שלמרות מחלתו עוד בקיץ תר"ד, שנה אחת לפני פטירתו, ברגע שחודש אב חלף הוא התמלא שמחה כי כבר ידע שישלים את שנתו ויחיה. כפי שרבנו חזה מראש כך היה, ר' אהרן נפטר בראש חודש אב תר"ה, כחצי שנה לאחר פטירת ר' נתן. לפי מסורת אחת בקרב החסידים ר' אהרן היה ניצוץ מנשמת אהרן הכהן שנפטר גם הוא בראש חודש אב.

מסופר כי לפני פטירתו קרא ר' אהרן לבני ביתו ואמר להם: "אומרים עלי שאני גאון ותלמיד חכם, אם כן וודאי ידעתי לבחור לעצמי משהו טוב, ובכן אני בחרתי ברבנו, ואת החלק הטוב הזה אני מעניק לכם, ואומר לכם לבחור בו גם אתם"…

הוא ורבי נפתלי (ראה להלן) נבחרו כשני העדים להבטחתו המפורסמת של רבי נחמן להציל כל אדם המבקר אצל קברו, הנותן צדקה והאומר את עשרת המזמורים של התיקון הכללי, ולעשות טובה נצחית לנשמתו לאחר פטירתו.

בנו של ר' אהרן היה רבי צבי אריה, שהתמנה לרב בברסלב אחרי פטירת אביו. נכדו היה רבי נחמן מטשערין, המכונה הרב מטשערין

אנשי הנח"ל

אף על-פי שהאדם צריך להיות זריז גדול מאוד מאוד בעבודת ה' להזדרז מאוד בכל עת ובכל שעה לעשות הרבה בעבודת ה', כי עיקר הוא העשיה, ללמוד הרבה ולעשות מצוות הרבה ולהתפלל ולהתחנן הרבה לשפוך לבו לפניו יתברך וכיוצא בזה שאר עניני עבודת ה'.

אף על פי כן אל תהי נבהל. כשאתה רואה בספרים קדושים עניני עבודות הרבה, אל תהי נבהל מפני זה לאמור מתי אוכל לקים אחת מהנה מכל העניינים הללו, מכל שכן כולם. כי צריך לבל יהיה מבוהל לחטוף הכל בבת-אחת, רק לילך בנחת בהדרגה מעט מעט. ולא שיהא מבוהל ומבולבל שרוצה לקים ולחטוף הכל בבת-אחת ומחמת זה נתבלבל לגמרי.

כמו שיש בשרפה חס ושלום שמחמת הבהלה חוטפין מה שאין צריכין. רק צריך לנהוג בהדרגה בנחת מעט מעט. ואם לפעמים אין האדם יכול לעשות כלל בעבודת ה', מה לעשות, אונס רחמנא פטרה(בבא קמא כה:). וירגיל עצמו לכסוף ולהתגעגע ולהשתוקק תמיד אליו יתברך, כי השתוקקות והכסופין בעצמם הם דברים גדולים מאוד ורחמנא ליבא בעי(זהר שמות קסב.).

ויש בענין זה כמה שיחות וסיפורים יפים ששמענו, שהם עצות גדולות טובות מאוד להרגיל עצמו בעבודתו יתברך. אך אי אפשר לבאר דברים אלו בכתב היטב. והמשכיל החפץ באמת יבין קצת:

חיזוק לאמירת תהילים

מי שרוצה לזכות לתשובה, יהיה רגיל באמירת תהילים. כי יש נו"ן [חמישים] שערי תשובה; ארבעים ותשעה שערים יכול כל אדם לכנוס בהם ולהשיגם, אך שער החמישים הוא בחינת התשובה של השם יתברך בעצמו, כביכול, כי גם אצלו יתברך מצינו בחינת תשובה, כמו שכתוב (מלאכי ג,ז) שובו אלי ואשֻבה אליכם. ואלו הארבעים ותשעה שערי תשובה הם בחינת ארבעים ותשע אותיות, שיש בשנים-עשר שמות שבטי יה, כי כל שער ושער יש לו אות מארבעים ותשע אותיות השבטים.

והנה הכל חפצים ליראה שמך, ואף-על-פי-כן לאו כל אדם זוכה לעשות תשובה, כי יש אחד שאין לו התעוררות כלל לתשובה, ואפילו מי שיש לו התעוררות לתשובה, אינו זוכה להגיעה אל האות והשער של תשובה השיך לו.ואפילו אם מגיעה לשם, יוכל להיות שהשער של תשובה סגור, ומחמת כל זה אין האדם זוכה לתשובה.ועל ידי אמירת תהילים, אפילו מי שאין לו שום התעוררות לתשובה, הוא מתעורר לעשות תשובה, וגם זוכה על ידי תהלים להגיעה אל השערוהאות השיך לו ולפתוח השער.נימצא, שזוכה על ידי תהלים לעשות תשובה. וזה בחינת: נאֻם הגבר הֻקם עֹל (ש"ב כג, א.)ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (מו"ק טז), שהקים עֻלה של תשובה;

ונעים זמירות ישראל, כי על ידי בחינת נעים זמירות ישראל, דהינו ספר תהלים שיסד, על ידי זה הוּקם עֻלה של תשובה. כי על-ידי תהלים זוכה לתשובה, כנזכר לעיל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה(ע"ז ד:) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא כדי להורות תשובה ליחיד וכו'. נימצא, שעיקר הוראת התשובה על ידי דוד המלך הוא ספר תהלים, שאָמרו בהתעוררות גדול מאד וברוח-הקודש,עד שכל אחד ואחד כפי מה שהוא יכול למצוא את עצמו בתוך ספר תהלים ולזכות לתשובה על ידי אמירת תהלים, כנזכר לעיל.

ועיקר הזדככות שנים עשר שבטי יה, שהם ארבעים ותשע אותיות, שהם בחינת ארבעים ותשע שערי תשובה,היה במצרים, שהוא בחינת מצר הגרון, שהוא בחינת תשובה עִלאה (כמובא בכתבי האר"י זכרונו לברכה(שער הכוונות, ספירת העורמ, דרוש יא) , ועין שם והבן היטב). ועל כן אחר שנזדככו שם במצרים וזכו לצאת משם, ספרו ארבעים ותשעה ימי הספירה, שהם כנגד ארבעים ותשע אותיות הנ"ל, שהם ארבעים ותשעה שערי תשובה. וביום החמישים, אז: וירד ה' על הר סיני(שמות יט, כ.) זה בחינת ואשובה אליכם, בחינת התשובה של השם יתברך בעצמו, כביכול, בחינת שער החמישים, כנזכר לעיל.

וזהו: ואל'ה שמו'ת בנ'י ישרא'ל הבאי'ם(שמות א,א.), סופי-תבות הם אותיות "תהלים" . מצרימ'ה א'ת יעק'ב אי'ש ובית'ו, סופי תבות הם אותיות "תשובה", כי על-ידי תהלים זוכה לתשובה, שהוא בחינת שמות בני ישראל הבאים מצרימה וכו', כי ארבעים ותשעה שערי תשובה הם בחינת ארבעים ותשע אותיות, שיש בשמות בני ישראל הבאים מצרימה להזדכך שם, כנזכר לעיל.

וזה שאנו רואין, שבימי תשובה, דהינו באלול ועשרת ימי תשובה, כל ישראל עוסקין אז באמירת תהילים, כי אמירת תהילים מסוגל לתשובה כנ"ל, ועל כן הוא דבר גדול מאוד לעסוק תמיד באמירת תהלים ,כי תהילים הוא התעוררות גדול מאוד מאוד להשם יתברך. אשרי שיֹחז בו(ליקוטי-מוהר"ן תנינא, סימן ע"ג).

אמר המעתיק:עין ב"ליקוטי-עצות" (אות תשובה,סימן לב), שכתוב שם העינין הזה בקצרה בזו הלשון: ויש שאינו יודע להגיעה אל השער השיך לו, שדרך שם דוקא צריך לשוב להשם יתברך וכו', ועל ידי אמירת תהלים יזכה וכו' ולבוא להשער של תשובה, השיך לנשמתו עין שם. ונראה מדדבריו הקדושים שם, כי הארבעים ותשעה שערים הנ"ל הם בחינת ארבעים ותשעה דרכים לתשובה, כי כל אדם לפי שֹרש נשמתו יש לו דרך מיֻחד ועבודה מיֻחדת, שצריך לו לילך דיקא באותו הדרך, ועל ידי זה יזכה לשוב לה' יתברך.וכמובן בהתורה "אנֹכי"(ליקוטי-מוהר"ן, חלק א, סימן ד) על מאמר חכמינו זכרונם לברכה(סוטה כא.): ואינו יודע באיזה דרך הוא מהלך, עיין שם. ולאו כל אדם זוכה למצֹא המיֻחד לו לפי שֹרש נשמתו לשוב בו לה' יתברך, ועל זה צעק דוד המל עליו השלום: במה יזכה נער את ארחו(דיקא) לשמור כדבריך(תהלים קיט,ט.) וגִלה לנו אדוננו מורנו ורבנו הקדוש, זכר צדיק לברכה, שעל ידי אמירת תהלים ישפיע לו השם יתברך חכמה ובינה ודעת להשיג מעצמו דרכו המיֻחד לו דיקא לפי שֹרש נשמתו מה לעשות בזה העולם, עד שיזכה על-ידי זה לתשובה שלמה, ועיין לקמן בסימן עה.

בס"ד
הרה"ח ר' נחמן נתן וינשטוק שליט"א
(באדיבות מכון הל"ב עלה לתרופה)
‎‎‎‎‎
בושה של ענוה ובושה של גאוה

גדולה היא מדת הבושה שנטבעה ונשרשה בלב כל אחד ואחד מישראל, וכשאחז"ל (ביבמות ע"ט ע"א) שאחד מהסימנים של אומה זו הוא שהם ביישנים, והבושה היא הגורמת לירא מלפניו יתברך ולהרבות בכבודו ית"ש ולמעט בכבוד עצמו, והיראה היא בושה בחי' "ירא בושת", כן ארז"ל על הפסוק למען תהיה יראת ה' על פניכם "זו הבושה", וכמו שמבואר בטור או"ח (סימן א') והובא ברמ"א שהאדם לא יבוש מפני המלעיגים עליו, ומבואר מתוך דברי הטור בפנים דהבושה שמתבייש מבוראו גורם שלא יבוש מבני אדם והמלעיגים עליו, וכן להיפך ח"ו כל מה שמתביייש יותר מבנ"א המלעיגים עליו כך גורם לעצמו להסיר הבושה מפני בוראו, הרי לנו שעיקר היראה מלפניו יתב' הוא ע"י הבושה, בידיעתו שמלא כל הארץ כבודו, ואיך לא יתבייש מכבוד ה' שיש בכל דבר, וזה גורם לו לחשוב רק על כבוד ית' ולהרבות בכבוד המקום ולמעט בכבוד עצמו.
ועיקר התשובה תלוי בהבושה שמתבייש מבוראו, וכמו שנתבאר מתוך דברי רבינו (בל"ק תו' ו') מענין הבושה שבו תלוי עיקר התשובה, ומבואר שם שצריך למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום, ועי"ז זוכה לכבוד אלוקים, דהיינו דכפי מה שממעט בכבוד עצמו כן נתרבה על ידו כבוד המקום, ואם הוא מרבה בכבוד עצמו הוא ממעט בכבוד המקום, דכשחושב איך רק להרבות כבוד המקום, אינו חושב על כבוד עצמו, ומחשיב עצמו כאין לפני כבודו יתברך, אבל כשמרבה לחשוב על עצמו עי"ז ממעט ושוכח להרבות כבוד המקום, ובהמשך מבואר שם דכבוד אלוקים הנ"ל זוכים ע"י הבושה (ועיין בביאור הליקוטים דהכוונה הוא גם על מה שמתבייש מלפניו ית') וכן מבואר בליקוה"ל הל' ר"ה ה"ד ז"ל: והבושה זה בחי' שסובלין חרפות ובושות שמתביישין על חטאם ואין להם פה לדבר רק דוממים לה' ומייחלים אליו ית'.

ועיי"ש בליקוטי הלכות שזה בחי' קול השופר דעיקר בחי' השופר הוא בחי' בושה בבחי' היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו (עמוס ג') והיראה היא בושה בחי' ירא בושת, והבושה הוא מה שמתביישין על חטאם.
ובזה נבוא לעניינינו להבין דרכי התשובה והבושה, שעניינם אחד כנ"ל דכמו שתשובה תלוי במיעוט כבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום, כמו"כ שלימות מדת הבושה שממנו עיקר תיקון התשובה תלוי גם במיעוט כבוד עצמו וריבוי כבוד המקום.

דבאמת יש בושה טובה ויש בושה רעה, הבושה הטובה הוא שנתבייש מהקב"ה ועי"ז ממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום. והשלימות בזה הוא להרגיש את כבודו ית' ממש בכל דבר עד שיתראה הבושה על פניו, וכמו שאמר רבינו למוהרנ"ת "ווערסטו אמאל ריטשע רויט פארן אויבערשטן", [- האם לפעמים פניך מאדימים מבושה מלפניו יתברך] וכענין שאמרו (בנדרים כ' ע"א) איזהו יראה שהיא ניכרת על הפנים הוי אומר זו הבושה, אבל מצד שני יש בושה רעה שבוש מלעשות דבר שבקדושה כגון לצעוק בתפילתו וכדו' שמתבייש מפני המלעיגים עליו. נמצא שהוא ממש זה לעומת זה, דבושה טובה מביאו לענווה, למעט בכבוד עצמו ע"י שמתבייש מהקב"ה [והענווה והבושה הולכים יחד, וכמש"כ באיגרת הרמב"ן ז"ל, וכאשר תתנהג במדת הענווה להתבייש מכל אדם], אבל הבושה הרעה אדרבה באה מגאוה שמתבייש מבני אדם המלעיגים מחמת גאוותו, ועי"ז ממעט בכבוד השי"ת.

ובזה אנהרינהו לעיינין מ"ש הרה"ק ר' אלימלך מליזענסק בהצעטיל קטן (סק"ה) וז"ל: כשמתחיל להתעורר בו מידה רעה וכו' "ובושת של גאוה" וכו' עיי"ש, ולפי דרכינו יובן היטב דבריו הקדושים, במה שכתב ובושת של גאוה, דלכאורה מהו השייכות של מדת הגאוה לבושה, אך לפי הנ"ל הדברים מאירים ומכוונים, דמחמת גאוותו שממעט בכבוד המקום ומרבה בכבוד עצמו, מחמת זה בא לו הבושה מדברים שבקדושה, נמצא לפי כל זה דזה תלוי בזה, דכל מה שמתבייש יותר מהקב"ה כך ממעט יותר מכבוד עצמו וכן כל מה שמתבייש מלהשליך ישותו להתנהג בתמימות במעשיו כפי מה שנוגע בזה כדי להרבות כבודו יתב' כ"ז בא מחמת גאוותו שמרבה בכבוד עצמו.

הרחמן יזכנו לילך בדרכי התשובה ולזכות להתבייש מלפניו ית', ולהרגיש באמת בושה גדולה מלפני השם יתברך, ועי"ז נזכה למחילת עוון וכמ"ש (בברכות י"ב ע"א) כל העובר עבירה ומתבייש מוחלין לו על כל עונותיו, אמן כן יהי רצון.

file269

מעניין הפחד

רבנו אומר בתורה טו שכדי לזכות לדעת, צריך להעלות את היראה לשורשה, וכשזוכים להעלות את היראה לשורשה בשלמות, זוכים לאור הגנוז, היינו להבנת דברים פנימיים בתורה. ומה הכוונה להעלות את מידת היראה לשורשה? שהאדם יודע שהפחד והיראה שיש לו בלב, משתלשל עליו מהכוחות שהקב"ה ברא בבריאה. הפחד והיראה זה אחד מכוחות הבריאה שהבורא שם בעולם, זה לא סתם שהאדם מפחד ממשהו. והתכלית של כל פחד שאתה מרגיש, הוא שתעלה אותו לשורש, תדע שזה בחינת דין שמשתלשל מלמעלה לעורר אותך. הפחד הזה יכול להגיע אליך דרך שוטר, דרך משהו שאחראי על הפרנסה שלך. כשאדם שוכח מי בעל הבית, מעוררים אותו דרך פחד. משחקים לו בפרנסה, פתאום הוא לא מרגיש טוב, והתכלית של זה שתגיע ליראה את ה' הנכבד.

כוחות הנפש שמתגלים בתוכנו, תכליתם לעזור לנו לעבוד את הקב"ה. אחת המידות המתגלות בלב כהרגשה, שתכליתה לעזור לנו לעבוד את הקב"ה, זו מידת היראה. ויש ליראה שתי חלקים, החלק הראשון זה יראת העונש, שהאדם נמנע מלחטוא כי הוא יודע שהוא יענש, כמו שילד מפחד שאבא יתן לו עונש אם הוא יעשה, מה שאמרו לו לא לעשות. ביראת העונש האדם עושה חשבון אם החטא משתלם לו, לכן הזוהר הקדוש מגנה מי שיש לו רק יראת העונש, אבל רבנו אומר שזה מוכרח בשביל לקנות כלים נכונים בעבודת ה'. ויראת הרוממות היא לא הפחד מהעונש, אלא היא ההבנה עד כמה הקב"ה גדול ונורא. הידיעה שהוא שורש וחיות כל העולמות כולל אותי, היא יראת הרוממות. זה יראה שאדם משיג אחרי שכבר יש לו את היראה הראשונה, שהוא אוהב את הקב"ה מגדולת רוממותו, הוא לא מפחד מאיזה עונש, הוא רק מתבייש מהשם, הוא מרגיש את גדולת השם. ובאמת, חייבים שיהיה לנו יראת העונש. יש בחינה שהיצר הרע גדול כ"כ, שרק כשאדם מצייר ומרגיש בליבו את העונשים שחלילה הוא יכול לקבל, נעשה אצלו כלי של יראה שעוזר לו ונותן לו כוח להתגבר על היצר הרע, חז"ל אמרו גוף קשה פחד שוברו. אם האדם לא היה מפחד מהפשעים, הוא היה עושה הרבה יותר. אם התורה לא הייתה אומרת שיש ביאות אסורות והעונשים עליהם מאד חמורים המצב היה הרבה יותר חמור. אתה רואה שהעבריינים הכי גדולים באים לצדיקים, הפחד של הפשעים שלהם קושר אותר עם הצדיק, הנפש שלהם יודעת שהוא מהצד הטוב, ולכן הם שומרים איתו על קשר ונותנים לו מהממון "שלהם", הפחד שהקב"ה ברא בבריאה משתלשל גם עליהם, בפנימיות יש לכולם פחד.

רבנו אומר שמידת היראה נאבדת לאדם בגלל העוונות, ודבר זה תלוי בשורש נשמת האדם בחטא עץ הדעת, ובמה שהוסיפה נשמתו חטאים בכל הגילגולים שלה. כל פעם שאדם היה בעולם הצטברו אצלו חטאים, וממילא הצטרפו אליו גם יראות נפולות. מה זה יראה נפולה? מה שאנחנו מפחדים מדברים בעולם הזה, מפחדים מבני אדם, מפחדים להתנתק מהרגלים, כל זה נקרא יראות נפולות, וזה עושה כיסוי, זה אוטם את ההרגשה של הפחד מהשם. כי ברגע שאדם מפחד משרים, גנבים, כלבים, חמאס, נשיא אירן, פצצות אטום וכו', זה עושה אצלו מסך, שהוא לא ירגיש את הפחד מהקב"ה. ורבנו אומר שכדי לזכות להבין ולהשיג דברים רוחניים חייבים לתקן את מידת היראה. ותיקון מידת היראה, זה להעלות את היראה מיראות נפולות ליראה את ה' הנכבד. שמגיע לאדם איזה פחד, הוא צריך לדעת שהפחד משתלשל מלמעלה, ומתלבש באותו הדבר שהוא מפחד ממנו. מדרגה של הצדיקים הגדולים, שלא היה להם פחד משום דבר בעולם הזה. הם ראו רק את הקב"ה בכל מחשבה דיבור ומעשה.

ומה שאנחנו רואים סיפורים בתנ"ך ובתלמוד סיפורים שצדיקים כן פחדו, הם לא פחדו מהדבר הטבעי שעכשיו הפחיד אותם, הם פחדו מה', התעורר אצלם פחד ה' שעכשיו יש איזה דין. ממה הצדיקים מפחדים? מה הקב"ה רוצה ממני בעניין הזה. את הפחד שיש להם הם מיד מעלים לה', זה נקרא להעלות את היראה לשורשה. צדיקים משיגים שהדבר שמפחיד אותם הוא שליח של הקב"ה לעורר אותם להתבוננות ולתשובה, הם לא מתעסקים עם הסיבה, אלא עם מסובב הסיבות. אבל יראה נפולה, זה שאדם נותן ממשות למשהו בעולם ומפחד מהדבר עצמו, כשאדם מפחד משר משופט משוטר מכלבים או מכל דבר אחר זה יראה נפולה.

עניין השכינה

בליקוטי הלכות ר' נתן מרחיב את העניין הזה הרבה (הלכות בהמה טהורה הלכה ד'). הוא מדבר שם על עניין השכינה, שעכשיו היא נסתרת, "שכינתא בגלותא". מה הכוונה שהשכינה בגלות? ר' נתן אומר שהשכינה זה המדות הרוחניות במצבן המתוקן, זה נקרא תיקון השכינה. בשבירת הכלים המידות הרוחניות נפלו לעולם הזה, זה בעצמו גלות השכינה. כל הספירות העליונות, כמו האהבה והיראה והאמת נפלו לעולם הזה, והתלבשו בבני אדם בצורה לא שלמה, בצורה לא מתוקנת. וזה בגלל שהכלים שבהם נמצאות המידות האלה לא מתוקנים. בשביל שהמידות האלה יאירו לנו אנחנו צריכים לתקן את הכלים, במחשבה דיבור ומעשה.

ברגע שאנחנו מפחדים ממשהו בעולם, זה פגם גדול מאוד באמונה, אנחנו מעצימים את שבירת הכלים, המידות הנפולות מנציחות את שבירת הכלים, זה ירידה ונפילה גדולה של האמונה. כשאדם מפחד ממשהו בעולם הזה, ונותן לו כח וממשות, באותו מקום שנותנים לו כח וממשות, כביכול אין את הקב"ה, כביכול אותו כח לא נפעל מכח השם, וזה הסתרה של מלכות השם שמלכותו בכל משלה, וזה בעצמו גלות השכינה. ואיך מתקנים את הדבר הזה? איך עושים תיקון למידת היראה? שהאדם שופט את עצמו, הוא מתקן בזה את מידת המשפט. כשאדם שופט את עצמו, הוא מסיר מעצמו מסכים שמסתירים לו את הדעת שהקב"ה מושל בכל הבריאה. כשאדם בוחן את עצמו איך אני אוחז במידות או בתאוות של העולם הזה, או שהוא שופט את עצמו על החטאים שלו, והוא אומר לקב"ה, נכון שנפלתי בנפילה הזאת, או שהיצר הרע בבחינה הזאת חזק ממני, אבל אני לא רוצה את זה, והוא אומר את זה בדרך של תפילה ובקשה, תעזור לי לצאת מזה, זה תיקון המשפט. כל העבודה שלנו צריכה להיות לתקן עולם במלכות שדי. וזה נעשה על ידי העלאת היראה הנפולה לשורשה.

להרגיש חרטה מעומקא דליבא, זה מדרגה מאוד גבוהה, שבאה אחרי הרבה שנים שאדם עוסק במשפט. על פי רוב כולנו לא אוחזים במדרגה שנרגיש חרטה מעומקא דלבא, אבל עבודת המשפט שלנו זה לעשות משפט גם אם אין עדיין התעוררות הלב, גם אם לא מרגישים כלום. אפילו אם האדם לא מרגיש שום דבר בלב הוא צריך להיות אמיתי, להודות על האמת. היום בבוקר כעסת, אל תחפש תירוצים – כעסתי כי זה צודק, הוא הרגיז אותי וכן הלאה. לא, תגיד בפשטות כעסתי, טעיתי, אני מצטער, אני לא רוצה לכעוס, תרחם עלי, תעזור לי לא לכעוס.

בעבודה הפשוטה הזאת האדם ממתיק מעליו הרבה דינים, כי באמת לא הנפילות מעוררים עליו את מידת הדין, אפילו שיש לו מידות לא טובות והוא עדיין לא הצליח לצאת מתאוות העולם הזה, בשמיים זה לא מעורר עליו את מידת הדין אפילו כחוט השערה. ומדוע? כי הקב"ה יודע שיש לנו יצר הרע כזה, כי הוא ידע יצרנו, והוא נתן לנו את זה כדי לעבוד, כדי לברר. אבל מה כן מעורר על האדם מידת הדין? שאדם מתעלם מהדברים האלה, ולא עושה עליהם שום משפט. וכשאדם מודה על האמת, יש לי מידת הכעס, ועוד לא יצאתי ממנה, תרחם עלי, תעזור לי לצאת מזה, מיד הוא מבטל את הדין. כי שורש הדין לא בא מהעובדה שיש לאדם מידה לא טובה או תאווה מתאוות העולם הזה, זה בא כשאדם מתעלם שיש בו את הדברים האלה. במשלי כתוב (משלי יג) "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ, וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם", היינו שכל החסרון בהצלחה זה בגלל שהאדם מכסה את הפשעים שלו, ההצלחה מתרחקת ממנו כי יש עליו דינים. ומה הכוונה וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם ? "מודה" זה להכיר את האמת. ו"עוזב" זה להגיד לקב"ה תעזור לי אני רוצה לצאת מזה באמת, אני אעשה השתדלות למטה, ואתה מלמעלה תפעל בשבילי. אם היה לי כסף אני מוכן לתת את כל הכסף בעולם שיקחו ממני את התאוות והמידות הרעות האלה. זה נקרא בחינה של עוזב, כי האדם לא יכול להגיד אני יותר לא אכעס, זה לא אמיתי, זה לא בידים שלו. יש יצר רע שהרבה פעמים יותר חזק מאתנו. ולכן העוזב זה לבקש מהקב"ה תעזור לי לא להיכשל בדבר הזה. הפסוק אומר שמי שהולך בדרך הזאת יְרֻחָם, כי מיד נמשכים עליו רחמים גדולים, זה עבודת המשפט.

אחרי שזכינו להוציא מכוח אל הפועל את הכיסופים להגיע לרבינו הק' והגם שליבנו גואה מרוב שמחה על גודל הזכות שזכינו להשתתף בקיבוץ הקדוש נראה עפ"י דברי גאון עוזנו מוהרנ"ת מה היא העבודה של הימים הגדולים ההולכים מלפנינו ימי עשרת ימי תשובה אשר הם עת רצון נפלא ונורא כלשון מוהרנ"ת בליקו"ת ובחמלתך הגדולה נתת לנו מתנה טובה הזאת אלו עשרת ימי תשובה הקדושים (ח"ב תפילה ה')

ישנה שאלה ידועה מדוע השי"ת עשה קודם את יום ראש השנה– יום הדין ואח"כ את יום הכיפורים – יום המחילה והסליחה. לכאורה היה צריך להיות הפוך שבתחילה השי"ת היה מוחל וסולח ורק אח"כ היה דן את באי העולם ומתרצים בעלי המוסר שדווקא כך השי"ת הנהיג את סדר השנה כיון שאם לא כן היינו נגשים ליום הדין אחרי המחילה והסליחה וללא שום פחד ואימה מיום הדין הנורא

ובין ראש השנה ליום הכיפורים יש את עשרת ימי תשובה שהם נועדו להמשיך את האור והעוצמות שקיבלנו על ידי המלכת השי"ת וקבלת עול מלכותו שהיא יראת שמים חדשה ללכת עם זה בעשרת ימי תשובה ועד ליום הכיפורים

ודייקא אחר שקיבלנו את התיקונים הגדולים של ראש השנה מהצדיק שאין לנו בהם שום השגה אז יחד עם האור הזה והזיכוך הזה שקיבלנו מהצדיק עי"ז יש לנו כוח חדש לחזור בתשובה שלימה ואמיתית

שכך אומר מוהרנ"ת על כן עיקר התשובה אי אפשר להתחיל כי אם על ידי הצדיקים האמתיים שהם אוחזים בכסא הכבוד דהיינו בשרשי נשמות ישראל שהם יכולים לעשות ראש השנה … וע"כ בוודאי מה שהצדיקים שיכולים לעשות ראש השנה דנים הכול לכף זכות לפי מקום כל אחד העיקר הוא מה שעל ידי זה מכניסים אותם באמת לכף זכות ומכניסים בהם הרהורי תשובה וזה שאנו רואים בחוש שבראש השנה ועשרת ימי תשובה מגיע על כל אחד מישראל איזה הרהור תשובה והכול צועקים להשם יתברך מעומק הלב וכו' (הלכות ערלה ה"ד)

ועיקר התשובה זה להתגבר ברצונות טובים וזה עיקר התיקון והזיכוך שהצדיק מכניס בלב כל אחד בפרט מי שזכה להיות אצלו בראש השנה שהאדם מרגיש איך שהלב שב ומתעורר ברצונות חדשים וחזקים לשוב אל ה' באמת ולהתנהג אך ורק כרצונו יתברך שזה עיקר התשובה כיון שכל החטאים והפגמים וכל הריחוק שלנו מהשי"ת הוא רק על ידי שהתגבר אצל כל אחד הרצונות לשטויות לתאוות ולהבלי העוה"ז שעל ידי הרצונות האלו כל אחד נפל כפי שנפל והלב נהיה אטום וחשוך שלכן עיקר התשובה היא להגביר ולחדש את הרצונות הטובים וזה עיקר העבודה עכשיו בעשרת ימי תשובה כדברי מוהרנ"ת

בינונים תלויים ועומדים עד יום כיפור כי בינונים הוא שיש בהם טוב ורע שלפעמים מחובר בהם נפשות קדושות שהם כיסופים טובים ולפעמים להיפך על כן הם תלויים ועומדים עד יום כיפור אם יחזרו בתשובה היינו שצריכים להתגבר בכל עשרת ימי תשובה להגביר הכיסופים טובים על הכסופים רעים שזה עיקר התשובה להגביר הטוב על הרע עד שיתגברו הנפשות קדושות ויציירו האותיות לטוב בבחינת סם חיים ועל ידי זה יהיו גם כן נחתמים בספר החיים(הל' אומנין הל"ד)

שעל כן נהגו בתפוצות עם ישראל להרבות בימים אלו בסליחות ובאמירת תהילים ובתפילות כדי שעל ידי זה נגביר את הרצונות הטובים ובפרט צריכים להתחזק להרבות בהתבודדות כדי לברר את נקודות הטוב שבי ולהגביר את חלק הטוב והרצונות הטובים על הרע שעל ידי זה נזכה לתשובה שלימה

כמובן שהשמחה על השתתפותינו בקיבוץ היא גדולה מאוד ובוודאי שזכינו לקבל מרבינו תיקונים נפלאים וכדברי רביה"ק מי שהיה אצלי ראוי לו לשמוח כל השנה ובפרט שאין בכוחנו לתקן שום פגם ועוון וכפי שאמר רביז"ל מה אתם יכולים לעשות תשובה רק אני עושה תשובה בשבילכם ואעפי"כ רבינו רוצה מאיתנו טיט ולבנים ואיתם הוא בונה בנינים נפלאים וכפי ששמעתי מהרה"ח ר' נתן ליברמנש שליט"א שאנחנו צריכים להתאמץ ולחזור בתשובה על החלק שאנחנו יכולים וצריכים לתקן שעי"ז אנו מזככים את נשמותינו אבל החטאים הרי הם פוגמים בכל העולמות ונותנים כוח לסטרא אחרא רח"ל ואת התיקון לקלקולים האלו רק הצדיק יכול לתקן שע"כ אמר רבינו שעל מי שהיה אצלו נאמר אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי חדוות ה' היא מעוזכם