רבי דוב בער מטשערין

רבי דוב (בער) מטשערין – התקרב לרבנו בצעירותו כאשר עוד היה רבנו בעיר מדוודיבקע, רבי דוב היה מהעיר מדוודיבקע, לאחר נישואיו עקר לדאשיב שם היה סמוך לשולחן חותנו מספר שנים, בהיותו בדאשיב היה מקורב להרב יודל ולהרב שמואל אייזיק מדאשיב )ראה להלן), כאשר הסתיימה הנדוניה של חותנו חזר לאביו בעיר הולדתו מדוועדיווקע. לפני נסיעתו נפרד מר' יודל שהנהיג באותה עת את העדה בדאשיב, ר' יודל נפרד ממנו בחמימות והוסיף: "היות ושמענו כי יש מנהיג חדש במדוודיבקע (בהתכוונו לרבנו) אשר דרכו אינה נהירה עדיין, רצוי כי תדיר רגלך משם." המשך…

רבי אהרן בר' משה גולדשטיין, הרב של ברסלב (תקל"ה-תר"ה, 1775-1845)

כבר בהיותו צעיר, היה רבי אהרן מוכר כפוסק הלכה, ואפילו שימש כרב בחרסון עוד בחיי אביו שהיה רב ראשי שם. רבי נחמן התבטא על גודל קדושתו ואמר עליו שהוא ניגש לחופתו ב"לבוש נקי" (כלומר בטהרה). רבי נחמן כה העריך את רבי אהרן, שהוא הפעיל את זכות אבותיו כדי שרבי אהרן יכהן כרב בברסלב. כמו כן התבטא עליו רבי נחמן כי לא רק לו אנו חייבים תודה על שבא לכהן כרב בברסלב אלא אף לסוסים שהביאוהו חבים אנו תודה… בהזדמנות אחרת התבטא: "אויף א פיינדיל וועל איך איהם אקעגין טראגין משיח". ("על גבי מגש/נס אשאהו לקראת המשיח." (יש שתי גרסאות בכוונת המילה פיינדיל: לגרסא אחת הכוונה למגש, ולגרסא שנייה הכוונה לנס)). אודות מעלתו בבהירות פסקי הלכות התבטא רבי נחמן: הענקתי לו בירור המדמה (בהירות דמיון) בפסיקת תשובות הלכתיות.
נכדו ר' נחמן – הרב מטשערין (ראה להלן) סיפר שפעם אחת נכנס ר' אהרן אל רבנו ואמר לו רבנו במעין תוכחה – "מדוע שלא תיקח את ספרי ותעיין בו היטב עד שיעלה בדעתך איזו שאלה, ולאחר מכן תוסיף ותעיין עד אשר תמצא יישוב לשאלתך?", ר' אהרן שמע וקיבל, הוא חזר לביתו ומיד ישב לעיין בספר ליקוטי מוהר"ן עד שעלה בדעתו קושיא עצומה לאחר מכן הוסיף ועיין עד שמצא יישוב לשאלתו, הוא חזר אל רבנו והציע לפניו את השאלה והתשובה, רבנו נהנה מדבריו ואמר לו: "אני יודע על אחד שחיבר פירוש על ספר הזוהר, ולמרות שלא חיבר את הפירוש ברוח הקודש הוא כיון לאמתם של דברים." רבנו רמז כי רצונו איתן שילמדו בספרו ויעיינו היטב בדבריו.

פעם שלח רבנו את רבי נתן לבקר את ר' אהרן, הרבי אמר לו בלשון זה: "גיי זעה וואס מאכט מיין אהרל'ה" (לך תראה מה עושה אהרל'ה שלי) ר' נתן הלך וראה את ר' אהרן יושב בעליית הגג, פניו שטופי דמע, והוא משתפך בתפילה כבן לאביו, ר' נתן התרשם מאוד מהמראה וכשחזר לרבנו וסיפר לו מה שראה, נענה רבנו בלשון הפיוט הנאמר ביום הכיפורים 'כיושב בסתר לחלות פני מלך מראה כהן'" כלומר כשרוצים לתאר את המראה הנהדר של הכהן הגדול בצאתו מבית קודשי הקודשים ביום המקודש ביתר- יום הכיפורים, ממשילים אותו לאהרל'ה שלי היושב בסתר ומחלה (מרצה) פני מלך". (יש מעירים, כי רבנו רצה להדגים לר' נתן שהיה אז בתחילת התקרבותו, כיצד צריכה להראות התבודדות, ולכן שלחו אל ר' אהרן).

רבנו פנה פעם לר' אהרן ואמר לו בלשון זה: "אני אוהב אותך מאוד, על כן אני מברכך (בלשון אשכנז: ווינטש איך דיר), שתזכה בעולם הבא להבין השיחות חולין שלי".

מסופר כי לקראת ראש השנה האחרון של רבנו, הגיע ר' אהרן לרבנו (שכבר עקר מברסלב לאומן בחצי שנה האחרונה לחייו), וסיפר לו על מכתב שקבל מבני עירו, בו הם מתלוננים על כך שהוא נוסע לרבו לראש השנה,. בטענה כי לא זו בלבד שרבנו עזב אותם השנה ונשארו כצאן ללא רועה, האם גם רבם יעזוב אותם בימים הנוראים", ר' אהרן בידעו את חשיבות ראש השנה אצל רבנו, לא אבה לשמוע להם, אך בכל זאת החליט לשאול את רבנו על כך, להפתעתו השיב לו רבנו: "הם צודקים, עליך לשוב אליהם," ר' אהרן לא האמין שזאת תהיה התשובה והחל לבקש שרבנו לא ידחה אותו, אך רבנו לא אבה לשמוע לו והוסיף: "אבל, אינך יכול לתאר לעצמך את הצער שיהיה לנו בכך שלא תהיה נמנה עמנו בראש השנה, כי הוא הפסד שלא ניתן לתאר." "אם כך אשאר כאן" – ביקש שוב ר' אהרן, אך רבנו לא הסכים עמו, ור' אהרן שב לביתו.

בדרך פגש את רבי נתן ור' נפתלי הנוסעים לאומן לרבנו, וסיפר להם את שיחתו עם רבנו, "אנחנו" – נענו שני הרעים – "אפילו אם היה רבנו מגרש אותנו בקורות הבניין לא היינו מסכימים ללכת מעמו בראש השנה, לראש השנה נוסעים גם כאשר הצדיק עצמו דוחה אותך." בערב ראש השנה הוסיף רבנו לדבר בחשיבות ראש השנה וביטא שוב את צערו על כך שר' אהרן לא ישתתף עמם באותה שנה, ואמר "שעליו יש לו רחמנות גדולה, כי רצה באמת להיות כאן על ראש השנה, אך נמנע מחמת הנ"ל".

ר' אהרן היה מקורב ומיודד מאוד עם ר' נתן, והעריך אותו מאוד, בספר טובות זכרונות מסופר כי לפני שהזמין רבנו את ר' אהרן לכהן כרב בברסלב אמר לר' נתן "עשה לך רב וקנה לך חבר" ובכן, אני רבך ור' אהרן יהיה חברך, ואכן היו השניים לחברים קרובים ביותר. בשנות הדיכוי והרדיפות כנגדו הרבה לתמוך בו, כפי שר' נתן מציין זאת במכתבים. בעת פטירתו של ר' נתן, ביכה אותו ר' אהרן, ואמר: "אצלו (ר' נתן) היו כל האוצרות של רבנו", כמו כן אמר שר' נתן היה ארגז מלא אורה.

יצוין כי ר' אהרן ור' נתן רכשו עבורם שני קברים בסמיכות במרכז בית העלמין שבעיירה ברסלב. אולם אחד התלמידים ר' נתן בן ר' לייבלי ראובנ'ס אשר שמע פעם את ר' נתן האומר כי היה משתוקק שיעבירו דרכו את הנפטרים בכדי שיוכל לפעול לטובת נשמתם, התעקש לקברו בכניסה לבית העלמין, ותיכף ביציאת שבת יצא וכרה קבר קרוב לכניסה לבית העלמין ושכנע את החברא קדישא הקברנים שזהו המקום הטוב ביותר למוהרנ"ת. בעקבות זאת לא נקברו שני הרעים בסמיכות. יש לציין כי הדבר כאב לר' אהרן והוא הקפיד על כך.

רבנו גילה לר' אהרן כי תאריך פטירתו יחול בחודש אב. ר' אהרן עצמו סיפר בעת מחלתו קודם פטירתו, שלמרות מחלתו עוד בקיץ תר"ד, שנה אחת לפני פטירתו, ברגע שחודש אב חלף הוא התמלא שמחה כי כבר ידע שישלים את שנתו ויחיה. כפי שרבנו חזה מראש כך היה, ר' אהרן נפטר בראש חודש אב תר"ה, כחצי שנה לאחר פטירת ר' נתן. לפי מסורת אחת בקרב החסידים ר' אהרן היה ניצוץ מנשמת אהרן הכהן שנפטר גם הוא בראש חודש אב.

מסופר כי לפני פטירתו קרא ר' אהרן לבני ביתו ואמר להם: "אומרים עלי שאני גאון ותלמיד חכם, אם כן וודאי ידעתי לבחור לעצמי משהו טוב, ובכן אני בחרתי ברבנו, ואת החלק הטוב הזה אני מעניק לכם, ואומר לכם לבחור בו גם אתם"…

הוא ורבי נפתלי (ראה להלן) נבחרו כשני העדים להבטחתו המפורסמת של רבי נחמן להציל כל אדם המבקר אצל קברו, הנותן צדקה והאומר את עשרת המזמורים של התיקון הכללי, ולעשות טובה נצחית לנשמתו לאחר פטירתו.

בנו של ר' אהרן היה רבי צבי אריה, שהתמנה לרב בברסלב אחרי פטירת אביו. נכדו היה רבי נחמן מטשערין, המכונה הרב מטשערין

אנשי הנח"ל

אף על-פי שהאדם צריך להיות זריז גדול מאוד מאוד בעבודת ה' להזדרז מאוד בכל עת ובכל שעה לעשות הרבה בעבודת ה', כי עיקר הוא העשיה, ללמוד הרבה ולעשות מצוות הרבה ולהתפלל ולהתחנן הרבה לשפוך לבו לפניו יתברך וכיוצא בזה שאר עניני עבודת ה'.

אף על פי כן אל תהי נבהל. כשאתה רואה בספרים קדושים עניני עבודות הרבה, אל תהי נבהל מפני זה לאמור מתי אוכל לקים אחת מהנה מכל העניינים הללו, מכל שכן כולם. כי צריך לבל יהיה מבוהל לחטוף הכל בבת-אחת, רק לילך בנחת בהדרגה מעט מעט. ולא שיהא מבוהל ומבולבל שרוצה לקים ולחטוף הכל בבת-אחת ומחמת זה נתבלבל לגמרי.

כמו שיש בשרפה חס ושלום שמחמת הבהלה חוטפין מה שאין צריכין. רק צריך לנהוג בהדרגה בנחת מעט מעט. ואם לפעמים אין האדם יכול לעשות כלל בעבודת ה', מה לעשות, אונס רחמנא פטרה(בבא קמא כה:). וירגיל עצמו לכסוף ולהתגעגע ולהשתוקק תמיד אליו יתברך, כי השתוקקות והכסופין בעצמם הם דברים גדולים מאוד ורחמנא ליבא בעי(זהר שמות קסב.).

ויש בענין זה כמה שיחות וסיפורים יפים ששמענו, שהם עצות גדולות טובות מאוד להרגיל עצמו בעבודתו יתברך. אך אי אפשר לבאר דברים אלו בכתב היטב. והמשכיל החפץ באמת יבין קצת:

חיזוק לאמירת תהילים

מי שרוצה לזכות לתשובה, יהיה רגיל באמירת תהילים. כי יש נו"ן [חמישים] שערי תשובה; ארבעים ותשעה שערים יכול כל אדם לכנוס בהם ולהשיגם, אך שער החמישים הוא בחינת התשובה של השם יתברך בעצמו, כביכול, כי גם אצלו יתברך מצינו בחינת תשובה, כמו שכתוב (מלאכי ג,ז) שובו אלי ואשֻבה אליכם. ואלו הארבעים ותשעה שערי תשובה הם בחינת ארבעים ותשע אותיות, שיש בשנים-עשר שמות שבטי יה, כי כל שער ושער יש לו אות מארבעים ותשע אותיות השבטים.

והנה הכל חפצים ליראה שמך, ואף-על-פי-כן לאו כל אדם זוכה לעשות תשובה, כי יש אחד שאין לו התעוררות כלל לתשובה, ואפילו מי שיש לו התעוררות לתשובה, אינו זוכה להגיעה אל האות והשער של תשובה השיך לו.ואפילו אם מגיעה לשם, יוכל להיות שהשער של תשובה סגור, ומחמת כל זה אין האדם זוכה לתשובה.ועל ידי אמירת תהילים, אפילו מי שאין לו שום התעוררות לתשובה, הוא מתעורר לעשות תשובה, וגם זוכה על ידי תהלים להגיעה אל השערוהאות השיך לו ולפתוח השער.נימצא, שזוכה על ידי תהלים לעשות תשובה. וזה בחינת: נאֻם הגבר הֻקם עֹל (ש"ב כג, א.)ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (מו"ק טז), שהקים עֻלה של תשובה;

ונעים זמירות ישראל, כי על ידי בחינת נעים זמירות ישראל, דהינו ספר תהלים שיסד, על ידי זה הוּקם עֻלה של תשובה. כי על-ידי תהלים זוכה לתשובה, כנזכר לעיל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה(ע"ז ד:) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא כדי להורות תשובה ליחיד וכו'. נימצא, שעיקר הוראת התשובה על ידי דוד המלך הוא ספר תהלים, שאָמרו בהתעוררות גדול מאד וברוח-הקודש,עד שכל אחד ואחד כפי מה שהוא יכול למצוא את עצמו בתוך ספר תהלים ולזכות לתשובה על ידי אמירת תהלים, כנזכר לעיל.

ועיקר הזדככות שנים עשר שבטי יה, שהם ארבעים ותשע אותיות, שהם בחינת ארבעים ותשע שערי תשובה,היה במצרים, שהוא בחינת מצר הגרון, שהוא בחינת תשובה עִלאה (כמובא בכתבי האר"י זכרונו לברכה(שער הכוונות, ספירת העורמ, דרוש יא) , ועין שם והבן היטב). ועל כן אחר שנזדככו שם במצרים וזכו לצאת משם, ספרו ארבעים ותשעה ימי הספירה, שהם כנגד ארבעים ותשע אותיות הנ"ל, שהם ארבעים ותשעה שערי תשובה. וביום החמישים, אז: וירד ה' על הר סיני(שמות יט, כ.) זה בחינת ואשובה אליכם, בחינת התשובה של השם יתברך בעצמו, כביכול, בחינת שער החמישים, כנזכר לעיל.

וזהו: ואל'ה שמו'ת בנ'י ישרא'ל הבאי'ם(שמות א,א.), סופי-תבות הם אותיות "תהלים" . מצרימ'ה א'ת יעק'ב אי'ש ובית'ו, סופי תבות הם אותיות "תשובה", כי על-ידי תהלים זוכה לתשובה, שהוא בחינת שמות בני ישראל הבאים מצרימה וכו', כי ארבעים ותשעה שערי תשובה הם בחינת ארבעים ותשע אותיות, שיש בשמות בני ישראל הבאים מצרימה להזדכך שם, כנזכר לעיל.

וזה שאנו רואין, שבימי תשובה, דהינו באלול ועשרת ימי תשובה, כל ישראל עוסקין אז באמירת תהילים, כי אמירת תהילים מסוגל לתשובה כנ"ל, ועל כן הוא דבר גדול מאוד לעסוק תמיד באמירת תהלים ,כי תהילים הוא התעוררות גדול מאוד מאוד להשם יתברך. אשרי שיֹחז בו(ליקוטי-מוהר"ן תנינא, סימן ע"ג).

אמר המעתיק:עין ב"ליקוטי-עצות" (אות תשובה,סימן לב), שכתוב שם העינין הזה בקצרה בזו הלשון: ויש שאינו יודע להגיעה אל השער השיך לו, שדרך שם דוקא צריך לשוב להשם יתברך וכו', ועל ידי אמירת תהלים יזכה וכו' ולבוא להשער של תשובה, השיך לנשמתו עין שם. ונראה מדדבריו הקדושים שם, כי הארבעים ותשעה שערים הנ"ל הם בחינת ארבעים ותשעה דרכים לתשובה, כי כל אדם לפי שֹרש נשמתו יש לו דרך מיֻחד ועבודה מיֻחדת, שצריך לו לילך דיקא באותו הדרך, ועל ידי זה יזכה לשוב לה' יתברך.וכמובן בהתורה "אנֹכי"(ליקוטי-מוהר"ן, חלק א, סימן ד) על מאמר חכמינו זכרונם לברכה(סוטה כא.): ואינו יודע באיזה דרך הוא מהלך, עיין שם. ולאו כל אדם זוכה למצֹא המיֻחד לו לפי שֹרש נשמתו לשוב בו לה' יתברך, ועל זה צעק דוד המל עליו השלום: במה יזכה נער את ארחו(דיקא) לשמור כדבריך(תהלים קיט,ט.) וגִלה לנו אדוננו מורנו ורבנו הקדוש, זכר צדיק לברכה, שעל ידי אמירת תהלים ישפיע לו השם יתברך חכמה ובינה ודעת להשיג מעצמו דרכו המיֻחד לו דיקא לפי שֹרש נשמתו מה לעשות בזה העולם, עד שיזכה על-ידי זה לתשובה שלמה, ועיין לקמן בסימן עה.

בס"ד
הרה"ח ר' נחמן נתן וינשטוק שליט"א
(באדיבות מכון הל"ב עלה לתרופה)
‎‎‎‎‎
בושה של ענוה ובושה של גאוה

גדולה היא מדת הבושה שנטבעה ונשרשה בלב כל אחד ואחד מישראל, וכשאחז"ל (ביבמות ע"ט ע"א) שאחד מהסימנים של אומה זו הוא שהם ביישנים, והבושה היא הגורמת לירא מלפניו יתברך ולהרבות בכבודו ית"ש ולמעט בכבוד עצמו, והיראה היא בושה בחי' "ירא בושת", כן ארז"ל על הפסוק למען תהיה יראת ה' על פניכם "זו הבושה", וכמו שמבואר בטור או"ח (סימן א') והובא ברמ"א שהאדם לא יבוש מפני המלעיגים עליו, ומבואר מתוך דברי הטור בפנים דהבושה שמתבייש מבוראו גורם שלא יבוש מבני אדם והמלעיגים עליו, וכן להיפך ח"ו כל מה שמתביייש יותר מבנ"א המלעיגים עליו כך גורם לעצמו להסיר הבושה מפני בוראו, הרי לנו שעיקר היראה מלפניו יתב' הוא ע"י הבושה, בידיעתו שמלא כל הארץ כבודו, ואיך לא יתבייש מכבוד ה' שיש בכל דבר, וזה גורם לו לחשוב רק על כבוד ית' ולהרבות בכבוד המקום ולמעט בכבוד עצמו.
ועיקר התשובה תלוי בהבושה שמתבייש מבוראו, וכמו שנתבאר מתוך דברי רבינו (בל"ק תו' ו') מענין הבושה שבו תלוי עיקר התשובה, ומבואר שם שצריך למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום, ועי"ז זוכה לכבוד אלוקים, דהיינו דכפי מה שממעט בכבוד עצמו כן נתרבה על ידו כבוד המקום, ואם הוא מרבה בכבוד עצמו הוא ממעט בכבוד המקום, דכשחושב איך רק להרבות כבוד המקום, אינו חושב על כבוד עצמו, ומחשיב עצמו כאין לפני כבודו יתברך, אבל כשמרבה לחשוב על עצמו עי"ז ממעט ושוכח להרבות כבוד המקום, ובהמשך מבואר שם דכבוד אלוקים הנ"ל זוכים ע"י הבושה (ועיין בביאור הליקוטים דהכוונה הוא גם על מה שמתבייש מלפניו ית') וכן מבואר בליקוה"ל הל' ר"ה ה"ד ז"ל: והבושה זה בחי' שסובלין חרפות ובושות שמתביישין על חטאם ואין להם פה לדבר רק דוממים לה' ומייחלים אליו ית'.

ועיי"ש בליקוטי הלכות שזה בחי' קול השופר דעיקר בחי' השופר הוא בחי' בושה בבחי' היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו (עמוס ג') והיראה היא בושה בחי' ירא בושת, והבושה הוא מה שמתביישין על חטאם.
ובזה נבוא לעניינינו להבין דרכי התשובה והבושה, שעניינם אחד כנ"ל דכמו שתשובה תלוי במיעוט כבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום, כמו"כ שלימות מדת הבושה שממנו עיקר תיקון התשובה תלוי גם במיעוט כבוד עצמו וריבוי כבוד המקום.

דבאמת יש בושה טובה ויש בושה רעה, הבושה הטובה הוא שנתבייש מהקב"ה ועי"ז ממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום. והשלימות בזה הוא להרגיש את כבודו ית' ממש בכל דבר עד שיתראה הבושה על פניו, וכמו שאמר רבינו למוהרנ"ת "ווערסטו אמאל ריטשע רויט פארן אויבערשטן", [- האם לפעמים פניך מאדימים מבושה מלפניו יתברך] וכענין שאמרו (בנדרים כ' ע"א) איזהו יראה שהיא ניכרת על הפנים הוי אומר זו הבושה, אבל מצד שני יש בושה רעה שבוש מלעשות דבר שבקדושה כגון לצעוק בתפילתו וכדו' שמתבייש מפני המלעיגים עליו. נמצא שהוא ממש זה לעומת זה, דבושה טובה מביאו לענווה, למעט בכבוד עצמו ע"י שמתבייש מהקב"ה [והענווה והבושה הולכים יחד, וכמש"כ באיגרת הרמב"ן ז"ל, וכאשר תתנהג במדת הענווה להתבייש מכל אדם], אבל הבושה הרעה אדרבה באה מגאוה שמתבייש מבני אדם המלעיגים מחמת גאוותו, ועי"ז ממעט בכבוד השי"ת.

ובזה אנהרינהו לעיינין מ"ש הרה"ק ר' אלימלך מליזענסק בהצעטיל קטן (סק"ה) וז"ל: כשמתחיל להתעורר בו מידה רעה וכו' "ובושת של גאוה" וכו' עיי"ש, ולפי דרכינו יובן היטב דבריו הקדושים, במה שכתב ובושת של גאוה, דלכאורה מהו השייכות של מדת הגאוה לבושה, אך לפי הנ"ל הדברים מאירים ומכוונים, דמחמת גאוותו שממעט בכבוד המקום ומרבה בכבוד עצמו, מחמת זה בא לו הבושה מדברים שבקדושה, נמצא לפי כל זה דזה תלוי בזה, דכל מה שמתבייש יותר מהקב"ה כך ממעט יותר מכבוד עצמו וכן כל מה שמתבייש מלהשליך ישותו להתנהג בתמימות במעשיו כפי מה שנוגע בזה כדי להרבות כבודו יתב' כ"ז בא מחמת גאוותו שמרבה בכבוד עצמו.

הרחמן יזכנו לילך בדרכי התשובה ולזכות להתבייש מלפניו ית', ולהרגיש באמת בושה גדולה מלפני השם יתברך, ועי"ז נזכה למחילת עוון וכמ"ש (בברכות י"ב ע"א) כל העובר עבירה ומתבייש מוחלין לו על כל עונותיו, אמן כן יהי רצון.

file269

מעניין הפחד

רבנו אומר בתורה טו שכדי לזכות לדעת, צריך להעלות את היראה לשורשה, וכשזוכים להעלות את היראה לשורשה בשלמות, זוכים לאור הגנוז, היינו להבנת דברים פנימיים בתורה. ומה הכוונה להעלות את מידת היראה לשורשה? שהאדם יודע שהפחד והיראה שיש לו בלב, משתלשל עליו מהכוחות שהקב"ה ברא בבריאה. הפחד והיראה זה אחד מכוחות הבריאה שהבורא שם בעולם, זה לא סתם שהאדם מפחד ממשהו. והתכלית של כל פחד שאתה מרגיש, הוא שתעלה אותו לשורש, תדע שזה בחינת דין שמשתלשל מלמעלה לעורר אותך. הפחד הזה יכול להגיע אליך דרך שוטר, דרך משהו שאחראי על הפרנסה שלך. כשאדם שוכח מי בעל הבית, מעוררים אותו דרך פחד. משחקים לו בפרנסה, פתאום הוא לא מרגיש טוב, והתכלית של זה שתגיע ליראה את ה' הנכבד.

כוחות הנפש שמתגלים בתוכנו, תכליתם לעזור לנו לעבוד את הקב"ה. אחת המידות המתגלות בלב כהרגשה, שתכליתה לעזור לנו לעבוד את הקב"ה, זו מידת היראה. ויש ליראה שתי חלקים, החלק הראשון זה יראת העונש, שהאדם נמנע מלחטוא כי הוא יודע שהוא יענש, כמו שילד מפחד שאבא יתן לו עונש אם הוא יעשה, מה שאמרו לו לא לעשות. ביראת העונש האדם עושה חשבון אם החטא משתלם לו, לכן הזוהר הקדוש מגנה מי שיש לו רק יראת העונש, אבל רבנו אומר שזה מוכרח בשביל לקנות כלים נכונים בעבודת ה'. ויראת הרוממות היא לא הפחד מהעונש, אלא היא ההבנה עד כמה הקב"ה גדול ונורא. הידיעה שהוא שורש וחיות כל העולמות כולל אותי, היא יראת הרוממות. זה יראה שאדם משיג אחרי שכבר יש לו את היראה הראשונה, שהוא אוהב את הקב"ה מגדולת רוממותו, הוא לא מפחד מאיזה עונש, הוא רק מתבייש מהשם, הוא מרגיש את גדולת השם. ובאמת, חייבים שיהיה לנו יראת העונש. יש בחינה שהיצר הרע גדול כ"כ, שרק כשאדם מצייר ומרגיש בליבו את העונשים שחלילה הוא יכול לקבל, נעשה אצלו כלי של יראה שעוזר לו ונותן לו כוח להתגבר על היצר הרע, חז"ל אמרו גוף קשה פחד שוברו. אם האדם לא היה מפחד מהפשעים, הוא היה עושה הרבה יותר. אם התורה לא הייתה אומרת שיש ביאות אסורות והעונשים עליהם מאד חמורים המצב היה הרבה יותר חמור. אתה רואה שהעבריינים הכי גדולים באים לצדיקים, הפחד של הפשעים שלהם קושר אותר עם הצדיק, הנפש שלהם יודעת שהוא מהצד הטוב, ולכן הם שומרים איתו על קשר ונותנים לו מהממון "שלהם", הפחד שהקב"ה ברא בבריאה משתלשל גם עליהם, בפנימיות יש לכולם פחד.

רבנו אומר שמידת היראה נאבדת לאדם בגלל העוונות, ודבר זה תלוי בשורש נשמת האדם בחטא עץ הדעת, ובמה שהוסיפה נשמתו חטאים בכל הגילגולים שלה. כל פעם שאדם היה בעולם הצטברו אצלו חטאים, וממילא הצטרפו אליו גם יראות נפולות. מה זה יראה נפולה? מה שאנחנו מפחדים מדברים בעולם הזה, מפחדים מבני אדם, מפחדים להתנתק מהרגלים, כל זה נקרא יראות נפולות, וזה עושה כיסוי, זה אוטם את ההרגשה של הפחד מהשם. כי ברגע שאדם מפחד משרים, גנבים, כלבים, חמאס, נשיא אירן, פצצות אטום וכו', זה עושה אצלו מסך, שהוא לא ירגיש את הפחד מהקב"ה. ורבנו אומר שכדי לזכות להבין ולהשיג דברים רוחניים חייבים לתקן את מידת היראה. ותיקון מידת היראה, זה להעלות את היראה מיראות נפולות ליראה את ה' הנכבד. שמגיע לאדם איזה פחד, הוא צריך לדעת שהפחד משתלשל מלמעלה, ומתלבש באותו הדבר שהוא מפחד ממנו. מדרגה של הצדיקים הגדולים, שלא היה להם פחד משום דבר בעולם הזה. הם ראו רק את הקב"ה בכל מחשבה דיבור ומעשה.

ומה שאנחנו רואים סיפורים בתנ"ך ובתלמוד סיפורים שצדיקים כן פחדו, הם לא פחדו מהדבר הטבעי שעכשיו הפחיד אותם, הם פחדו מה', התעורר אצלם פחד ה' שעכשיו יש איזה דין. ממה הצדיקים מפחדים? מה הקב"ה רוצה ממני בעניין הזה. את הפחד שיש להם הם מיד מעלים לה', זה נקרא להעלות את היראה לשורשה. צדיקים משיגים שהדבר שמפחיד אותם הוא שליח של הקב"ה לעורר אותם להתבוננות ולתשובה, הם לא מתעסקים עם הסיבה, אלא עם מסובב הסיבות. אבל יראה נפולה, זה שאדם נותן ממשות למשהו בעולם ומפחד מהדבר עצמו, כשאדם מפחד משר משופט משוטר מכלבים או מכל דבר אחר זה יראה נפולה.

עניין השכינה

בליקוטי הלכות ר' נתן מרחיב את העניין הזה הרבה (הלכות בהמה טהורה הלכה ד'). הוא מדבר שם על עניין השכינה, שעכשיו היא נסתרת, "שכינתא בגלותא". מה הכוונה שהשכינה בגלות? ר' נתן אומר שהשכינה זה המדות הרוחניות במצבן המתוקן, זה נקרא תיקון השכינה. בשבירת הכלים המידות הרוחניות נפלו לעולם הזה, זה בעצמו גלות השכינה. כל הספירות העליונות, כמו האהבה והיראה והאמת נפלו לעולם הזה, והתלבשו בבני אדם בצורה לא שלמה, בצורה לא מתוקנת. וזה בגלל שהכלים שבהם נמצאות המידות האלה לא מתוקנים. בשביל שהמידות האלה יאירו לנו אנחנו צריכים לתקן את הכלים, במחשבה דיבור ומעשה.

ברגע שאנחנו מפחדים ממשהו בעולם, זה פגם גדול מאוד באמונה, אנחנו מעצימים את שבירת הכלים, המידות הנפולות מנציחות את שבירת הכלים, זה ירידה ונפילה גדולה של האמונה. כשאדם מפחד ממשהו בעולם הזה, ונותן לו כח וממשות, באותו מקום שנותנים לו כח וממשות, כביכול אין את הקב"ה, כביכול אותו כח לא נפעל מכח השם, וזה הסתרה של מלכות השם שמלכותו בכל משלה, וזה בעצמו גלות השכינה. ואיך מתקנים את הדבר הזה? איך עושים תיקון למידת היראה? שהאדם שופט את עצמו, הוא מתקן בזה את מידת המשפט. כשאדם שופט את עצמו, הוא מסיר מעצמו מסכים שמסתירים לו את הדעת שהקב"ה מושל בכל הבריאה. כשאדם בוחן את עצמו איך אני אוחז במידות או בתאוות של העולם הזה, או שהוא שופט את עצמו על החטאים שלו, והוא אומר לקב"ה, נכון שנפלתי בנפילה הזאת, או שהיצר הרע בבחינה הזאת חזק ממני, אבל אני לא רוצה את זה, והוא אומר את זה בדרך של תפילה ובקשה, תעזור לי לצאת מזה, זה תיקון המשפט. כל העבודה שלנו צריכה להיות לתקן עולם במלכות שדי. וזה נעשה על ידי העלאת היראה הנפולה לשורשה.

להרגיש חרטה מעומקא דליבא, זה מדרגה מאוד גבוהה, שבאה אחרי הרבה שנים שאדם עוסק במשפט. על פי רוב כולנו לא אוחזים במדרגה שנרגיש חרטה מעומקא דלבא, אבל עבודת המשפט שלנו זה לעשות משפט גם אם אין עדיין התעוררות הלב, גם אם לא מרגישים כלום. אפילו אם האדם לא מרגיש שום דבר בלב הוא צריך להיות אמיתי, להודות על האמת. היום בבוקר כעסת, אל תחפש תירוצים – כעסתי כי זה צודק, הוא הרגיז אותי וכן הלאה. לא, תגיד בפשטות כעסתי, טעיתי, אני מצטער, אני לא רוצה לכעוס, תרחם עלי, תעזור לי לא לכעוס.

בעבודה הפשוטה הזאת האדם ממתיק מעליו הרבה דינים, כי באמת לא הנפילות מעוררים עליו את מידת הדין, אפילו שיש לו מידות לא טובות והוא עדיין לא הצליח לצאת מתאוות העולם הזה, בשמיים זה לא מעורר עליו את מידת הדין אפילו כחוט השערה. ומדוע? כי הקב"ה יודע שיש לנו יצר הרע כזה, כי הוא ידע יצרנו, והוא נתן לנו את זה כדי לעבוד, כדי לברר. אבל מה כן מעורר על האדם מידת הדין? שאדם מתעלם מהדברים האלה, ולא עושה עליהם שום משפט. וכשאדם מודה על האמת, יש לי מידת הכעס, ועוד לא יצאתי ממנה, תרחם עלי, תעזור לי לצאת מזה, מיד הוא מבטל את הדין. כי שורש הדין לא בא מהעובדה שיש לאדם מידה לא טובה או תאווה מתאוות העולם הזה, זה בא כשאדם מתעלם שיש בו את הדברים האלה. במשלי כתוב (משלי יג) "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ, וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם", היינו שכל החסרון בהצלחה זה בגלל שהאדם מכסה את הפשעים שלו, ההצלחה מתרחקת ממנו כי יש עליו דינים. ומה הכוונה וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם ? "מודה" זה להכיר את האמת. ו"עוזב" זה להגיד לקב"ה תעזור לי אני רוצה לצאת מזה באמת, אני אעשה השתדלות למטה, ואתה מלמעלה תפעל בשבילי. אם היה לי כסף אני מוכן לתת את כל הכסף בעולם שיקחו ממני את התאוות והמידות הרעות האלה. זה נקרא בחינה של עוזב, כי האדם לא יכול להגיד אני יותר לא אכעס, זה לא אמיתי, זה לא בידים שלו. יש יצר רע שהרבה פעמים יותר חזק מאתנו. ולכן העוזב זה לבקש מהקב"ה תעזור לי לא להיכשל בדבר הזה. הפסוק אומר שמי שהולך בדרך הזאת יְרֻחָם, כי מיד נמשכים עליו רחמים גדולים, זה עבודת המשפט.

אחרי שזכינו להוציא מכוח אל הפועל את הכיסופים להגיע לרבינו הק' והגם שליבנו גואה מרוב שמחה על גודל הזכות שזכינו להשתתף בקיבוץ הקדוש נראה עפ"י דברי גאון עוזנו מוהרנ"ת מה היא העבודה של הימים הגדולים ההולכים מלפנינו ימי עשרת ימי תשובה אשר הם עת רצון נפלא ונורא כלשון מוהרנ"ת בליקו"ת ובחמלתך הגדולה נתת לנו מתנה טובה הזאת אלו עשרת ימי תשובה הקדושים (ח"ב תפילה ה')

ישנה שאלה ידועה מדוע השי"ת עשה קודם את יום ראש השנה– יום הדין ואח"כ את יום הכיפורים – יום המחילה והסליחה. לכאורה היה צריך להיות הפוך שבתחילה השי"ת היה מוחל וסולח ורק אח"כ היה דן את באי העולם ומתרצים בעלי המוסר שדווקא כך השי"ת הנהיג את סדר השנה כיון שאם לא כן היינו נגשים ליום הדין אחרי המחילה והסליחה וללא שום פחד ואימה מיום הדין הנורא

ובין ראש השנה ליום הכיפורים יש את עשרת ימי תשובה שהם נועדו להמשיך את האור והעוצמות שקיבלנו על ידי המלכת השי"ת וקבלת עול מלכותו שהיא יראת שמים חדשה ללכת עם זה בעשרת ימי תשובה ועד ליום הכיפורים

ודייקא אחר שקיבלנו את התיקונים הגדולים של ראש השנה מהצדיק שאין לנו בהם שום השגה אז יחד עם האור הזה והזיכוך הזה שקיבלנו מהצדיק עי"ז יש לנו כוח חדש לחזור בתשובה שלימה ואמיתית

שכך אומר מוהרנ"ת על כן עיקר התשובה אי אפשר להתחיל כי אם על ידי הצדיקים האמתיים שהם אוחזים בכסא הכבוד דהיינו בשרשי נשמות ישראל שהם יכולים לעשות ראש השנה … וע"כ בוודאי מה שהצדיקים שיכולים לעשות ראש השנה דנים הכול לכף זכות לפי מקום כל אחד העיקר הוא מה שעל ידי זה מכניסים אותם באמת לכף זכות ומכניסים בהם הרהורי תשובה וזה שאנו רואים בחוש שבראש השנה ועשרת ימי תשובה מגיע על כל אחד מישראל איזה הרהור תשובה והכול צועקים להשם יתברך מעומק הלב וכו' (הלכות ערלה ה"ד)

ועיקר התשובה זה להתגבר ברצונות טובים וזה עיקר התיקון והזיכוך שהצדיק מכניס בלב כל אחד בפרט מי שזכה להיות אצלו בראש השנה שהאדם מרגיש איך שהלב שב ומתעורר ברצונות חדשים וחזקים לשוב אל ה' באמת ולהתנהג אך ורק כרצונו יתברך שזה עיקר התשובה כיון שכל החטאים והפגמים וכל הריחוק שלנו מהשי"ת הוא רק על ידי שהתגבר אצל כל אחד הרצונות לשטויות לתאוות ולהבלי העוה"ז שעל ידי הרצונות האלו כל אחד נפל כפי שנפל והלב נהיה אטום וחשוך שלכן עיקר התשובה היא להגביר ולחדש את הרצונות הטובים וזה עיקר העבודה עכשיו בעשרת ימי תשובה כדברי מוהרנ"ת

בינונים תלויים ועומדים עד יום כיפור כי בינונים הוא שיש בהם טוב ורע שלפעמים מחובר בהם נפשות קדושות שהם כיסופים טובים ולפעמים להיפך על כן הם תלויים ועומדים עד יום כיפור אם יחזרו בתשובה היינו שצריכים להתגבר בכל עשרת ימי תשובה להגביר הכיסופים טובים על הכסופים רעים שזה עיקר התשובה להגביר הטוב על הרע עד שיתגברו הנפשות קדושות ויציירו האותיות לטוב בבחינת סם חיים ועל ידי זה יהיו גם כן נחתמים בספר החיים(הל' אומנין הל"ד)

שעל כן נהגו בתפוצות עם ישראל להרבות בימים אלו בסליחות ובאמירת תהילים ובתפילות כדי שעל ידי זה נגביר את הרצונות הטובים ובפרט צריכים להתחזק להרבות בהתבודדות כדי לברר את נקודות הטוב שבי ולהגביר את חלק הטוב והרצונות הטובים על הרע שעל ידי זה נזכה לתשובה שלימה

כמובן שהשמחה על השתתפותינו בקיבוץ היא גדולה מאוד ובוודאי שזכינו לקבל מרבינו תיקונים נפלאים וכדברי רביה"ק מי שהיה אצלי ראוי לו לשמוח כל השנה ובפרט שאין בכוחנו לתקן שום פגם ועוון וכפי שאמר רביז"ל מה אתם יכולים לעשות תשובה רק אני עושה תשובה בשבילכם ואעפי"כ רבינו רוצה מאיתנו טיט ולבנים ואיתם הוא בונה בנינים נפלאים וכפי ששמעתי מהרה"ח ר' נתן ליברמנש שליט"א שאנחנו צריכים להתאמץ ולחזור בתשובה על החלק שאנחנו יכולים וצריכים לתקן שעי"ז אנו מזככים את נשמותינו אבל החטאים הרי הם פוגמים בכל העולמות ונותנים כוח לסטרא אחרא רח"ל ואת התיקון לקלקולים האלו רק הצדיק יכול לתקן שע"כ אמר רבינו שעל מי שהיה אצלו נאמר אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי חדוות ה' היא מעוזכם

לפני יותר מ-500 שנה, ניסה רב צדיק וקדוש, בשם רבי יוסף די-לה ריינה, להחיש את הגאולה, לדחוק את הקץ, ולהביא את המשיח כבר בימיו, ולסיים את הסבל של עם ישראל ושל שכינת עוזנו אחת ולתמיד. סיפורו של הרב, שהתפרסם מאוד, הוא סיפור מצמרר בכל פרטיו, מתחילתו ועד סופו, סיפור של הקרבה, סיפור של התגלויות עליונות ברמה שאינה מוכרת, סיפור של מלחמת בני אור בבני חושך, סיפור שהיה יכול להיות סוף הסיפור… והרי הוא לפניכם, והוא מומלץ ביותר:

מעשה נורא מר’ יוסף דילה ריינה מקונטרס כתב יד ישן, שהעתיקו אותו גם כן מכתב יד ישן נושן ומיושן, אשר מצאו אותו בגנזי הספרים אשר בצפת תוב"ב מכתיבת -יד הר’ יהודה ב"ר מאיר ז"ל תלמידו של ר’ יוסף דילה ריינה, שהיה עמו שם בשעת מעשה הגדול, אשר עשה כשהיה בארץ הגליל, הוא צפת תוב"ב, שנתן אל ליבו להפציר ולהביא את הגאולה, וכמדומה שהיה מזמן קדמון מאוד, ולא נודע באיזה זמן היה זאת המעשה. ובספר יהודי המזרח בארץ ישראל, הביא שמשוער שחי בשנת רל"ב, והיה מרבני צפת, ונכדו היה ר’ יצחק די לה ריינה, ונמצא כתב-יד בספריית הואתיקאן ברומא, שנכתב בשנת שי"ז ע"י ר’ יהודה בן שלמה רגוסי (מס’ 456), ובדף 110 שם כתב: "אמר המעתיק שר’ יצחק דילה ריינה ציוה לשים בקברו סיד על הארץ, וינוחוהו כדי שיתעכל מהרה. ואמר שכך ציוה אביו ר’ יוסף דילה ריינה השני לעשות לו. ולשים הדסים בין ירכיו וכן עשה".

הערה ממו"ר הריא"ז מרגליות שליט"א, מה שכתב בהגהות דרך אמת (על זוהר ח"ב דף ר"ח ע"ב אות ד) וזה לשונו: "והוא יסוד, ומכאן טעם נכון דנמצא בשם ר"י דלאריידה, שציוה לשים הדסים בין ברכיו אחר פטירתו, וכן ציוה לו אביו".

בספר הגלגולים רבי חיים ויטאל (מהרח"ו) הביא "שרבו האר"י ראה לר’ יוסף דילה ריינה מנולגל בכלב אחד שחור, על שנשתמש בקבלה מעשית והקטיר לעבורה זרה, כנודע במעשה ההוא שהוריד לאמון מנוא" (ההמשך לזה תמצא בסוף הסיפור).

מעשה גדול ונורא מן יוסף דילה ריינה שהיה אדם גדול וחכם ובקי בחוכמת הקבלה המעשית והיה יושב בארץ הגליל, היא צפת תוב"ב, ויהי היום ויתן אל ליבו להפציר ולהביא את הגאולה, ולהעביר ממשלת זדון מן הארץ.

והנה היו לו חמישה תלמידים אשר היו עימו יומם ולילה לכל בקשתו, וגם היו בקיאים בחוכמה ההיא כמו שלמדו ממנו.

ערגת הגאולה ויאמר אליהם: "בניי, הנה נתתי אל לבי לדרוש ולתור בחוכמה אשר נתן לי האלוקים, כי אין טוב לבלות ימינו בלי תועלת. ולא לחינם חנני אלוקים בזאת החוכמה, רק לעשות נחת רוח ליוצרנו, להעביר רוח טומאה והגלולים מן הארץ, ולהביא משיחנו ויפרקנו מצרינו".

ויענו חמישה תלמידיו כולם פה אחד, ויאמרו: "אדונינו מורינו ורבינו, הננו מוכנים לכל אשר תצוונו, וכל אשר תחפוץ נעשה, כי ה’ אלוקים עימך, ואנחנו עבדיך ותלמידיך ועשה ככל אוות נפשך".

הכנה והתקדשות ויאמר אליהם: "אם כן זאת עשו: היטהרו והחליפו שמלותיכם, והיו נכונים לשלושת ימים אל תגשו אל אשה, והכינו לכם צידה, כי ביום השלישי נצא לשדה ולא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו בארץ הקדושה, בעזרת נורא עלילה, ואשר לו הכח יתן ליעף כח, בימין ה’ נאדרי בכוח".

ויהי כשמוע התלמידים את דברי רבם קמו בזריזות ובחוזק גדול ללבוש בגדים נקיים, ויטהרו ויחליפו שמלותם ויקחו בידם צידה ומזון, פת נקיה אשר עשו אותו בטהרה ולא נגעה בהם אשה. ויבואו אליו ביום השלישי, והנה גם הוא ניצב לבדו בבית מדרשו, בקדושה ובטהרה גדולה, ובפרישות גדול, מתבודד וראשו בין ברכיו.

ויהי כבואם הרים ראשו, ויאמר אליהם: "בואו בניי, ברוכי ה’, ויהי נועם ה’ אלוקינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידינו, ויסכים עמנו הקב"ה, ויעזרנו על דבר כבוד שמו". ויענו ויאמרו: "אמן, כן יאמר ה’, וחפץ השם בידך יצליח".

התפילה והחזון בקבר רשב"י

אחר הדברים האלה לקח ר’ יוסף הנזכר כל מיני מרקחות, וקסת הסופר במתניו, ויאמר אליהם: "קומו נצא". ויצאו ויבואו אל מירון, ויבואו אל קבר רבי שמעון בר יוחאי, וישתטחו על קברו, וילינו שם בלילה ההוא. וכל הלילה לא ישנו, רק שינת עראי. ויהי לעת הבוקר, מעט קודם עלות השחר, נתנמנם ר’ יוסף, ויבואו אליו בחלום הרשב"י, ובנו רבי אלעזר, ויאמרו לו: "למה תכניס ראשך במשא כבד אשר לא יעלה בידך, וכוונתך רצויה אם יעלה בידך, ולכן היזהר והישמר מאוד על נפשך". ויאמר אליהם: "א-ל אלוקים הוא יודע כוונתי, ו’רחמנא ליבא בעי’ (=הקב"ה חפץ בלב) ויעזרנו על דבר כבוד שמו המחולל". ויאמרו לו: "ה’ אלוקיך ירצך".

ויהי בבוקר, הלכו לעיר טבריה, וילכו בשדה, ויבואו אל היער אשר בו אילנות הרבה, וישבו שם כל היום ההוא, ולא פסקו מגירסא, ובתענית, ולא היו מסתכלים ולא רואים שם שום אדם ולא בהמה, רק עופות השמיים. והיו עוסקים בצירוף שמות הקדושים, ובייחודים הנודעים להם בקדושה ומורא גדול. והיו הולכים בכל בוקר לטבול בים טבריה 26 טבילות רצופות כנגד שם הוי"ה ברוך הוא, והיו מכוונים על כל טבילה וטבילה את הצירוף והייחוד הנודע להם. כמשפט הזה עשו שלושה ימים רצופים, ושלושה לילות בתענית לילה ויום, ובלילה לא היו אוכלים שום בעל חי, לא בשר ולא דגים לא יין ולא שיכר.

המפגש עם אליהו הנביא

ויהי לעת ערב, בעלות המנחה, ויקום ר’ יוסף עם תלמידיו, ויתפללו מנחה בקול ערב, בכוונה גדולה, ועיניהם סגורות. וכשהגיע ל"שמע קולנו" אמרו "עננו", ובמקום שמזכירין שם ההוי"ה בכינוי אדנות – הם היו מכוונים בשם הגדול ככתבו, בנקודות הירועות ויחודין הצריכין. והירבה והפציר בתפילה ארוכה, ובהשבעות גדולות, לכל מלאכי עליון הנודעים אצלו, עד שבסוף כיוון בהוי"ה בצירוף שם מ*ב באומרו: "ה’ עננו בעת ובעונה הזאת". ובכוח השם הגדול הזה השביע לאליהו הנביא שיבוא מיד אליו בהקיץ לדבר עימו ולהורות אותו את אשר יעשה, כדי להביא מחשבתו לפועל, וגמר תפילתו, ונפלו על פניהם בנפילת אפיים.

ומיד אחרי נפילת אפיים, והנה אליהו הנביא בא במרוצה, ובפתע פתאום עליהם נגלה,ויאמר אליהם: "הנה עתה באתי, ומה אעשה לכם, ומה בקשתכם אשר הפצרתם בתפלה"? ויקום ר’ יוסף על רגליו, הוא ותלמידיו, וישתחוו אפיים ארצה, ויאמרו: "שלום לאדונינו, אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, נביא אמת, קדוש ה’, מבשר טוב, משמיע ישועה. אל נא יירע בעיני אדוני כי הפצרתי להביאך אליי, כי גלוי וידוע לפני אלוקינו כי לא לכבודי ולעצמי הטרחתי עליך, רק קנוא קינאתי לכבוד קודשא בריך הוא ושכינתיה (הקב"ה ושכינתו), ואתה לך ראוי לקנא קנאת ה’ צ-באות, כי כך אומנותך, ולכן תיפול נא תחינתי לפניך, והראני הדרך אשר אוכל לכבוש בה את הסטרא אחרא, ולהגביר ולחזק את הסטרא דקדושה".

ויען אליהו הנביא, ויאמר לו: "דע לך, כי הדבר אשר אתה חושב לעשות כבד ממך הדבר, ולא יעלה בידך. כי בעוונות, הקליפות וס"מ וסיעתו גברו מאוד, ולא תוכל להם, כי צריך תוספת טהרה וקדושה ופרישות גדול, ולהיבדל מענייני העולם הזה, ולהוסיף סיגופים וטבילות, כי לא תוכל להם בלא זה, אולי יפגעו בך ויזיקוך. אבל דע כי כוונתך רצויה, אם תוציא מחשבתך לפועל – אשריך וטוב חלקך, אבל עצתי היא: חדל לך, פן יפגעו בך ס"מ וסיעתו, כי לא תוכל לו".

ויען ר’ יוסף ויאמר: "אל נא אדוני, אל תרפה את ידיי, חזקני ואמצני כי נשבעתי שלא אשוב אל ביתי עד אוציא לאור ואקים שכינתא קדושא מגו עפרא (=ארים את השכינה הקדושה מתוך העפר). ואתה, גם אתה ברוך ה’, תן ידך עימנו, והורנו כדת מה לעשות המצוה, לשמור את כל אשר יצווה אדוני את עבדו, ואני מוכן ומזומן למסור נפשי ורוחי למוות לכבוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, אך יבוא נא דבריך מה נעשה, כי אליך עינינו".

ויהי כשמוע אליהו הנביא את דבריו, כי הוא חרף נפשו למות לכבוד קב"ה ושכינתיה, אז אמר לו: "מה אוסיף לדבר אליך עוד, ואם יעלה בידך ותוכל לעמוד נגד ס*מ וסיעתו, ותשמור את אשר אנוכי מצוך היום, אשריך וטוב חלקך ונעים גורלך.

ההוראות למפגש עם המלאכים

ועתה זה הדבר אשר תעשה אתה ותלמידיך: תשבו בשדה, רחוק רחוק מן הישוב, כאשר ישבתם עד עתה, ולא ייראה ולא יימצא עימכם מאדם עד בהמה. ותשבו שם 21 יום, ולא תאכלו ולא תשתו, רק מלילה ללילה. ומאכל שלכם יהיה לחם ומים לבד. ולא תאכלו לשובעה, רק כפי אשר תדעו בעצמכם שתוכלו לחיות. ובכל לילה תמעטו מעט באכילה, עד שתרגילו עצמכם באכילה מעט מזעיר. ותרגילו להריח בשמים, כדי שיהיה החומר שלכם זך ונקי, ותוכלו לסבול מלאכי עליון אשר תוריד אותם לדבר עימך. וכן בכל יום תעשו 21 טבילות כמנין אהי"ה, ובסוף 21 יום תעשו הפסקה, ותקבלו תענית שלושה ימים רצופים לילה ויום, ובכל יום תעשו 21 טבילות כנ"ל, וביום השלישי אחר תפילת המנחה, תכוון שם הגדול שם בן מ"ב שאתה יודע, עם הצירופים והכוונות שלו, ותכוון בשם הגדול היוצא מפסוק "שרפים עומדים ממעל לו", כאשר אתה יודע בניקודו ומקורו, וכאשר תעשו כן תהיו עטופים בטלית ותפילין, ותכסו את פניכם, ותשביעו באלו השמות הקדושים את סנדלפ’ המלאך, הוא עם מחנהו, שיבואו אליכם. וכאשר יבואו התחזקו בריח הטוב להריח, כי יהיה לכם פחד ורעדה וחולשה גדולה מקול הרעש והאש הגדולה, ומיד תשליכו עצמכם לארץ, ותאמרו בקול רם: מאד ‘ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד’, ומיד סנדלפ’ וסיעתו ישאלו אתכם למה עשיתם הדבר הזה.

ומיד בדברו אליכם, מקול הרעש הגדול מכח דיבורו, תצא נשמתכם, ותישארו בלא כוח, וייסתמו דבריכם, ולא תוכלו להשיבו מרוב הפחד והחולשה. ולכן באותו הפעם יהיה לכם לבונה זכה להריח בה, ותבקשו מהמלאך בבקשה ובתחנונים שיחזק אתכם, וייתן בכם כוח שתוכלו לדבר. והוא יאמר לכם את אשר תעשו, יען כי הוא השומר את הדרך והנתיב, אשר לא ייכנס ס"מ במקומות הקדושה, ומכיר תחבולותיו, ויודע מקומות אשר הוא בו מתחזק, ובמה תלוי כוחו כדי שתוכל להילחם עימו, וה’ אלוקיך ירצך לשלום

אז, מיד לאחר שהלך אליהו הנביא לדרכו, התאזרו והתחזקו ר’ יוסף עם תלמידיו יחד, בלב אחד, והוסיפו קדושה יתירה על קדושתם, ויעשו ככל אשר אמר להם אליהו, ולא הפילו דבר מכל אשר ציוה אותם. ולא פסקו מגירסא ביום ובלילה, ולא היו מהרהרין בדברי העולם, רק במושכלות ובמעשה מרכבה, עד שכמעט הופשט מהם טבע החומר. וכאשר השלימו הימים הנ"ל, ככל אשר צוה אותם אליהו, מיד לעת מנחה גדולה קם ר’ יוסף ותלמידיו במורא גדול, ובפחד ובאימה, ונתעטפו בטלית ותפילין, וכיסו את ראשם, והתפללו תפילת מנחה בכוונה גדולה, ואמרו עננו כנ"ל, ובמקום שם הוי"ה היו מכוונים בשם הגדול והנורא ככתבו וניקודו הנודע להם בניגון ונעימה. וגמרו התפילה, ונפלו על פניהם בנפילת אפיים מכוסים, וקמו מיד על רגליהם ואמרו וידוי על עוונותם ועל עוון כל בית ישראל.

ואחר זה זעקו בקול רם בכל כוחם: "עננו אלוקי המרכבה, עננו". ועשו השבעה בשם מ"ב ובשם אשר אמר להם אליהו, היוצא מפסוק "שרפים עומדים ממעל לו". והשביעו למלאך סנדלפ’ שיתגלה עתה אליהם, הוא וכל סיעתו הקדושים, בכוח השמות הקדושים.

המפגש עם מלאכי השרת

ויהי ככלותם לדבר, נפתחו השמים, ויבוא אליהם פתאום סנדלפ’ המלאך עם כל מחנהו, והנה רכב אש וסוסו אש, מחנה גדולה ואש להבה מילאה כל הארץ רעש גדול, קול גדול ולא יסף. ויחרד ר’ יוסף חרדה גדולה עד מאוד, ורוח לא נשאר בקרבו הוא ותלמידיו, ויפלו על פניהם ארצה ויפוג ליבם, ורעדה אחזתם. ויתחזקו ויריחו בלבונה הזכה אשר בידם, ותשוב להם רוחם, אך אימה ורעדה וחולשה גדולה נשארה עליהם, עד כי לא יכלו לדבר.

והנה, כאשר בא אליהם המלאך סנדלפ’ עם מחנהו, ויאמר: "מה לך בן אדם, רימה ותולעה, איך מלאך ליבך להרעיש עליונים ותחתונים, ולא תשגיח ותראה ערכך השפל?! התכבד ושב בביתך, פן יפגעו בך חילותיי, וישרפוך בהבל פיהם". ויען ר’ יוסף בקול נמוך ונשבר מרוב חולשה ואימה גדולה, אשר היה מרתת כל גופו ואיבריו, ויאמר: "אדוני מלאך האלוקים קדוש, מה יוכל עבדך זה לרבר לפניך, והנה נשארתי בלי רוח ונשמה כמת מרוב פחדך, ואימה ורעדה גדולה נפלה עליי, כי יראתי מהאש הגדולה הזאת, ואיני יכול לענות לאדוני, כי אם בחסדך. חזקני ואמצני, ותן לי רשות לדבר לפני אדוני".

מיד כשמוע המלאך את דבריו, וייגע בו ויאמר: "קום ודבר דבריך, ראה חיזקתי אותך".

ויהי כאשר נגע בו המלאך, קם ונתחזק וישתחוה לאפיו ארצה, ויסר מנעליו מעל רגליו, אבל תלמידיו עדיין פניהם היו בארץ ולא יכלו לקום. ויען ויאמר רבי יוסף: "שלום לך ושלום בואך, מלאך ה’ צ-באות, ושלום לכל מחניך הקדושים, ובבקשה ממך חזקני ואמצני ועוזרני למלאות את רצוני, כי גלוי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כי לא לכבודי ולכבוד בית אבי אני עושה, רק לכבוד אלוקים חיים, מלך מלכי המלכים, אשר לו לבדו הממלכה.

ועתה אתה קדוש, וחילותיך הקדושים, הַסכימו עימי להילחם בעמלק ושרו, והראני הדרך אשר אעשה להעביר ממשלת זדון מן הארץ, ואיך ובמה אוכל להוריד ס"מ ממעונו, ולהעלות מחנות וצבאות קדושים, להאדיר רם על רמים כאשר היו בימים קדמונים

ויען המלאך את ר’ יוסף, ויאמר לו: "הלוא דבריך טובים ונכוחים, ומי ייתן שומע לך, ויהי אלוקים עימך, כי כל חמדת המון קדושים, שרפים ואראלים, וכל מחנות קדושים, יושבים ומצפים מתי יבוא נקמת ה’ אלוקים וקימת שכינת קדושתו אשר בעוונות מושפלת עד גולות תחתיות. אבל דע לך, בן אדם, כי כל אשר עשית עד עתה אינו כלום, ואילו היית יודע המקום אשר עלה ס"מ ומחנהו, לא היית נכנס בדבר הזה, כי מי יוכל לו זולת הקב"ה לבדו בעצמו, עד עת בא דברו. ואני הנה עתה באתי אליך לכבוד השם הגדול אשר זכרת, אבל מה אני יכול לעשות לך, כי אין מי שיכול להשיג ולדעת כמה כוחו גדול של ס"מ ומחנהו, ובמה תלוי ירידתו ועלייתו, זולת המלאך הגדול אכתר’ וחילותיו, ומטט’ שר הפָּנים וחילותיו, שלולי הם היה נכנס, והיה כוח בידו לעשות כלייה ל’שונאיהם של’ ישראל (הכוונה לישראל ממש). ואני אין כוח בידי לעשות, רק לשמור נתיבות הקדושים אשר בעולם העשייה, שמשם עוברים תפילות ישראל. ואני שומר אותם עד אשר אני מוסר אותם לאלו המלאכים, והם היודעים ויוכלו להגיד במה תלוי כוחו הגדול של ס*מ.

והנה מי יוכל לעמוד לפני אלו המלאכים האדירים, ולא תוכל לסבול המראה הגרול והמורא הגדול, והאש האוכלת אש של אלו המלאכים אשר הם למטה ממחיצתם. ואם נבהלת מפניי, איך תוכל לסבול ולעמוד ולהתקיים לפניהם?! וכן בעניין הפרישות אשר עשית, צריך שתוסיף כהנה וכהנה. ועתה, הלוא כה דבריי: פרוש, וקבל שכר. אבל האמת, אם היית יכול לעשות הדבר על נכון, שכרך הרבה מאוד, ומי יוכל לעמוד במחיצתך

ויען רבי יוסף, ויאמר: "צעיר אני וקטן, ויודע אני בעצמי שאיני ראוי לעשות הדבר הזה, כי מי אני לבוא לפני המלאך, אבל יודע אני כי לב נשבר ונדכה אלוקים לא יבזה, כי לא ביזה ולא שיקץ ענות עני. ואני גמרתי בדעתי למסור נפשי ורוחי על קדושת קב"ה ושכינתיה, ליחדו ייחוד שלם עם שכינתיה, וכל אשר צריך אעשה, ואשפוך את נפשי ודמי ובשרי – קורבן לפני קב"ה ושכינתיה. ולכן, מלאך השרת, קדוש השם, הורני מה אעשה להוריד אכתר’ ומטט’, ומה פרישות אוסיף בקדושה ובטהרה, ואיזה שם אשביע אותם, כי אמרתי אמותה הפעם אחרי ראותי פני מלאכים קדושים ועליונים, כי בזה יהיו לי חיים נצחיים".

התקדשות לקראת המפגש הבא

ויוסף המלאך ויאמר: שמע נא דבריי, ויהי אלוקים עימך. את הדבר הזה תעשה, ‘וציוך אלוקים ויכולת עמוד’, ויהי רצון מלפניו להצליח ולהוציא מחשבתך לפועל. זה הדבר אשר תעשה: ככל אשר עשית עד עתה מהטבילות והתעניות וטהרת המחשבה, כן תעשה ארבעים יום, ולא יזוז מחשבותיכם מן המושכלות אפילו רגע, בין ביום בין בלילה, ותגרעו בכל יום דבר מה מהמאכל, עד שתרגילו באכילת דבר מועט, ותוסיפו בהנאת הריח, כי היא עיקר חיות הנשמה. ואחר ארבעים יום תכוון בשם המפורש של שם בן ע"ב, עם כל כוונותיו ונקודותיו ומקורו כידוע לך, ובו תשביע שני המלאכים הגדולים והאדירים. וקודם ההשבעה תתפללו ותתחננו בבקשה מלפני הא-ל שיעזור אתכם וייתן לכם כוח לסבול את המורא הגדול והאש הגדולה, שלא תמותו, ואחרי כן תתחננו לאלו המלאכים שיעשו למען כבוד השם המפורש ויבואו אליך, והתחזק כאשר עשית עתה, ושאל מהם כוח ועוז לדבריך, כי הם מלאכים אדירים וגדולים, והם יודיעו לך דרכי ס"מ ובמה תוכל להורידו. חזק ונתחזק בעד עמינו ובעד ערי אלוקינו, וה’ ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך".

וילך מלאך ה’ בסערה השמיים, ועדיין התלמידים מושלכים ארצה מרוב הפחד והאימה. ויהי כאשר נסע המלאך סנדלפ’ ומחנהו, ויקומו מעל פניהם, ויאמר להם ר’ יוסף: "בניי, ברוכי ה’, חיזקו ואימצו, ונעשה בזריזות ככל אשר ציוני המלאך". ויאמרו: "הננו מוכנים ומזומנים, ואשרינו כי ראינו מראות אלוקים, ושמענו כל דבריהם, הגם כי היינו נופלים ארצה. ועתה, כל אשר תעשה אדונינו ורבינו – נעשה". ויאמר: "ברוכים אתם לה’".

ויקומו משם, וילכו דרד המדבר על הר אחד קרוב למירון, וימצאו מערה וישבו בה, ויעשו כל הארבעים יום בקדושה ובטהרה, ככל אשר נצטוו, לא גרעו דבר עד כי לא היו מרגישים בעצמם שום רבר מדברי העולם, ולא ראו כל אותם הימים לא אדם ולא בהמה.

ויהי כאשר השלימו הארבעים יום, יצאו אל המדבר מקום אשר עובר נחל קישון מלמעלה מצד מקורו, כי שם היו טובלים כל אותם הארבעים יום. ויכינו עצמם להתפלל תפילת מנחה גדולה, ויאמרו "עננו" כנ"ל, ויתפללו לפני השם על כך בתפילה ובתחינה ובבכייה גדולה, ועשו עיגול בארץ, ויכנסו בתוך המעגל, ויתנו ידם כל אחד ידו לחברו, עד אשר נקשרו בידיהם זה עם זה בעיגול, ויצעקו אל ה’ אחר נפילת אפים, ויכוונו שם המפורש, וישביעו למלאך אכתר’ ומחנהו ולמלאך מטט’ ומחנהו.

כעסם של מלאכי עליון

ויהי בכוונם בשם הגדול, ותגעש ותרעש הארץ, ויהי קולות וברקים, ונפתחו השמים, וירדו המלאכים עם כל מחנותיהם, ויבקשו לפגוע בר’ יוסף ותלמידיו, לולי שלא נתפרדו ידיהם, והתחזקו בכוונות ושמות ידועות אצלם במחשבתם, אבל לא בדיבור, כי לא היה להם כוח לדבר. ונפלו כולם לארץ, אך ידיהם נשארו משולבות זה עם זה ולא נפרדו.

ומיד כאשר ירדו המלאכים התחילו בחרון אף הגדול, ואמרו: "מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו להשתמש בשרביטו של מלך, ואיך מלאך לבך לדבר הזה, ואתה בשר ודם, טיפה סרוחה, רימה ותולעה, ומי אתה כי קראת אל המלך"?!

והנה כראות ר’ יוסף את המראה הגדול הזה, אימתה ופחד גדול נפלו עליו מקול הרעש הגדול, ומהאש הגדולה, רוכבי האש וסוסי האש, מלאכים ושרפים וחייליהם מלאה כל הארץ, ורוח סערה מפרק הרים ומשבר סלעים, וחרי האף הגדול מהמלאכים, אשר ביקשו לפגוע בו, והיה כאילם, ונרדם לארץ הוא ותלמידיו, ולא נשאר בהם נשמה, ולא יכלו לענות למלאכים, כי נבהלו מפניהם.

ויוסף המלאך מטט’ ויגע בו ויאמר: "דבר, הלוא תענה טיפה סרוחה, מה החרדה הגדולה אשר חרדת אלינו, ואוי לך כי לא חששת לכבוד קונך". אז, כאשר נגע בו המלאך, פתח פיו ויאמר בשפה רפה, וחולשה גדולה, ועיניו סתומות, ויאמר: "מה יוכל העבד הגרוע והשפל לדבר לפני מלאכים קרושים וטהורים אם לא תחזקוני, ועתה אדוני חזקוני והרשוני לדבר, כי הנני כאבן דומם, ופרחה רוחי ונשמתי".

ויושט המלאך אכתר’ גם הוא את ידו, ויגע בו ויאמר: "ראה חזקתיך, ודבר דבריך", ואז נתחזק ר’ יוסף, ויפתח את פיו, ויען ר’ יוסף ויאמר: "א-ל אלוקים הוא יודע אם במרד ואם במעל עשיתי כל המעשים האלה, כי אם לכבוד קב"ה ושכינתיה, להקים אותה מעפרא אשר היא מושפלת בעוונותינו. ועתה, אתם מלאכין עילאין קדישין, עליכם המצוה הזאת, ולא יקרא תפארתי על הפעולה הזאת. ולכם המלאכים ראוי להיות מקנאים קנאת ה’ צ-באות, ולכן בבקשה מכם מלאכי השרת, בכוח השם הגדול המפורש, אשר על השם הקדוש הזה תלויים ועומדים עליונים ותחתונים, תנו כבוד לשמו והורוני במה כוחו של ס"מ ומחנהו, ובמה אוכל להורידו"?

ויענו המלאכים יחדיו: "הקשית לשאול, כי אם היית יודע בעוונותיהם של ישראל כמה הוא תקיף, וכמה הוא חזק, ואין מי שיכיר אותו בלעדינו, כי אנחנו שומרים נתיבות עליונים ממחנות ס"מ וסיעתו, והוא חזק מאוד, ואין מי שיוכל לחורידו, כי בין כוכבים קינו, ושם מושבו, מוקף בשלוש מחיצות מחמת עוון ישראל, וחזק הוא מאוד ולא תוכל לו בלעדי הקב"ה בעצמו, עד עת בוא דברו".

ויוסף עוד ר’ יוסף, ויאמר: "כבר חרפתי למות נפשי על כבוד קב"ה ושכינתיה, ואחרי אשר ראיתי מחנות קדושים ותינצל נפשי, בטחתי בחסדי הא-ל שיעזור לי, ויעלה בידי ויבואו דבריכם הטהורים כדת מה לעשות, וכל אשר תאמרו לי אשמור מאוד לעשות".

ויענו המלאכים ויאמרו: "שמע יוסף דבר ה’, עד הנה לא נעלם לפני מי שאמר והיה העולם, כי מחשבתך רצויה, אבל עדיין לא הגיע השעה, וכבר נגזרה גזירה "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". ועתה מצד החוכמה והמדע מסודות נעלמים אשר חננך צור עולמים, ובם אנו מוכרחים לכבוד שמו הגדול המפורש לומר לך ולהורות את הדרך אשר תעשה. אבל דע לך, כי לא תוכל לו, ולכן אל תיכנס במקום שאינו ראוי לך, ועד פה תבוא ולא תוסיף. אבל אם תרצה להפציר בדבר על ידי שמו הגדול, אנו נאמר לך מה תעשה. והאמת, אם באולי תעלה בידך, מה טוב חלקך ומה נעים גורלך".

ויען ר’ יוסף, ויאמר: "קדישין עילאין, דבריכם טובים ונכוחים, אבל חם ליבי בקרבי בראותי שכינת עוזו מושפלת, וקינאתי לציון קינאה גדולה, וה’ – הטוב בעיניו יעשה. ואם יקטלני – לו אייחל. לא אסיר מחשבתי ממני. ואתם, מלאכי עליון, חזקוני במיטב הגיון, והיה לי לזכרון, ולא אסור ימין ושמאל, ובטחתי בשמו הגדול שלא יהיה לי פוקה ומכשול".

מפת הדרכים

אחרי כן פתח אכתר’ המלאך, ואמר: "דע לך כי מצד אחד כנגדי יש לו לס"מ שתי מחיצות חזקות, אחת חומת ברזל מהארץ עד לשמיים, ואחת מחיצה גדולה של ים אוקיינוס, זה הים גדול ורחב ידים". וכן גם כן ענה המלאך מטט’ כי מצידו ונגדו יש לו לס"מ מחיצה של הר גדול של שלג, וראשו מגיע השמימה.

ועתה שים עיניך וליבך לכל אשר נאמר אליך, וחזק ואמץ כי אתה צריך להשפיל ולהעביר אלו השלוש מחיצות, כדי לעלות על הר שעיר, הוא אדום, לשפוט את הר עשו. וזה אשר תעשה: בצאתך מזה המקום שים דרכך, ולך דרך הר שעיר, ושם אנו קודמים לפניך בהר שעיר למעלה, וכל אשר ץעשה אתה למטה, כפי אשר נאמר לך, כן נעשה למעלה. ודיוקן נשמתך למעלה עימנו: בכל פעולותיך אשר תעשה אתה למטה – כן תעשה נשמתך למעלה. ולכן היזהר והישמר, אל תפל דבר מכל אשר נאמר לך, והיה בבואך דרך הר שעיר, היזהר בקדושה ובמיעוט אכילה ובייחודים כאשר עשיתם עד עתה, כי כבר נשמתכם עלתה למעלה שכמעט אתם בגדר מלאכים, ונשכח מכם דרכי העולם, ובזה תתמידו, ולא תיפרד מחשבתכם מן המושכלות אפילו רגע אחד. והנה שם בדרך יבואו עליכם כת גדול של כלבים שחורים, והם כתות של ס"מ אשר שלח לבלבל כוונתכם. ולא תפחדו, ותזכירו עליהם שם של הוי"ה במילוי ההי"ן שהיא כמנין "בן" וכמנין "כלב", ותכוונו בניקודו ובייחודו, ויברחו מפניכם.

ומשם תלכו לעלות להר, ותמצאו הר גדול של שלג עד לשמים, ואין דרך לנטות ימין ושמאל, ותזכירו שם היוצא מפסוק ‘הבאת עד אוצרות שלג’ הנודע לך צירופו וניקודו, וייעקר ההר ממקומו. ותזכיר השם של ‘תשלג בצלמון’ כאשר אתה יודע בצירופו וניקודו, ויתבטל ההר ממקומו לגמרי. ותלך באלו הכוונות בידיך, ולא תזוז מחשבתך ער אשר תגיע למחיצה האחרת של ים אוקיינוס, אשר גליו יעלו עד לשמיים, ותזכיר עליו שמות היוצאים מהמזמור "הבו לה’ בני א-לים", עם אזכרות שלו, ככתבם ונקודותם וצרופם ומקורם, ותתייבש ותעבור ביבשה.

ואחרי כן תלך ותמצא חומה גדולה של ברזל, מן הארץ עד לשמים, ותיקח בידך סכין, ותכתוב עליהם שם היוצא מפסוק "חרב לה’ ולגדעון" עם ניקודו ומקורו, ותחתוך בסכין בתוך הברזל, ותעשה פתח ותיכנס, והיזהרו שתחזיקו בפתח עד אשר תעבור אתה ותלמידיך, שלא תיסגר, יען כי אחרי אשר תעברו יחזור הפתח וייסגר.

ואחרי כן תלכו ותגיעו עד הר שעיר, ובאותו הפעם אנו משליכים לס"מ ממקומו, וכבר הוא בידך יימסר, ואז יהיה בידך מוכן שם המפורש כתוב וחרות על טס של עופרת, וכן יהיה לך טס אחר, ותכתוב עליו חרות שם היוצא מפסוק של זכריה "ויאמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה, וישלך את אבן העופרת אל תוך פיה", ותכתוב השם היוצא מהפסוק עם ניקודו ומקורו, ואחר כן תלך בכל אוות נפשך בהר שעיר, ושם תמצא ס"מ הרשע וזוגתו "פלונית", ותחפש אחריהם כי הם ברחו מפניך, ונחבאו בחורבה אחת, ותמצא אותם בדמות שני כלבים שחורים, זכר ונקבה, ותקרב אליהם ולא תפחד מהם.

ותשים על הכלב הזכר את הטס של השם המפורש, ועל הנקבה את הטס האחר, ומיד תשים חבל או שלשלת בצווארם, והטסים עליהם, והם יבואו אחריך עם כל סיעתם, ואז חפץ ה’ כבר עלה בידיך, ותביא אותו לדין על הר שעיר שעברת, ושם ייתקע בשופר גדול, ויתגלה המשיח, ויעביר רוח הטומאה מן הארץ, והקב"ה ישחוט אותו לפני הצדיקים, ותהיה גאולה שלימה, ‘והיתה לה’ המלוכה’.

אם את הדבר הזה תעשה על מתכונתו, אשריך ומה טוב חלקך, מה נעים גורלך, אך היזהר והישמר בכוונות האמורות, אתה ותלמידיך, ולא תפסיקו מהכוונות אפילו רגע. וגם הזהר מאוד, כי כאשר יהיה בידיך ס"מ וזוגתו, ויבכו ויתחננו לך שתתן להם דבר מה לאכילה או לשתיה, או איזה מזון לקיום גופם, לא תשמע להם, ולא תיתן שום דבר, ‘כי יחנן קולו – אל תאמן בו, כי שבע תועבות בליבו", והיזהר מאוד על זה, וגם על הכוונות, כי אפילו שיהיה בידך, צריך אתה שמירה גדולה מאוד, ולא תגרע דבר מכל אשר אמרנו לך, וה’ יהיה בכסלך, ושמר רגלך מלכד".

יוצאים לדרך לגאול את ישראל

ואחר כן עלו שני המלאכים הקדושים בסערה השמים, ור’ יוסף רואה וכורע ומשתחוה, אבל תלמידיו עדיין היו נופלין על פניהם, ולא יכלו להרים ראשם עד אשר עלו. וכאשר עלו המלאכים גם הם קמו בשמחה רבה, ואחרי אשר עלו המלאכים קמו ר’ יוסף ותלמידיו בזריזות, ויסדרו סדרי השמות והאזכרות והכוונות אשר צוו, והשני טסי העופרת, וישימו פניהם דרך הר שעיר.

והנה הם בדרך, והנה לקראתם כתות כלבים שחורים, ויקומו עליהם ויסובו עליהם מכל צד, ומייד הזכירו השם אשר נצטוו, ויפוצו הכלבים מעליהם, ויברחו ולא נראו עוד.

לאחר כן הלכו הלוך ועולים עוד כמו מהלך יום, ויהי לעת ערב מצאו הר גדול של שלג, עצום מאוד, מן הארץ עד לשמים, ומיד נתחזקו בשמות ובצירופים הנ"ל, וייעקר ממקומו, ובצירוף האחר הנ"ל נתבטל לגמרי. וילינו שם בלילה ההוא, ואח"כ בבוקר השכימו והלכו שני ימים אחרים.�

וביום השלישי, כעלות השחר, והנה לפניהם ים גדול ורחב ידים, אשר היה הולך וסוער, וגליו עולים עד לשמים, ומיד הזכירו השמות כנ"ל, ויעברו בתוך הים ביבשה, ובחצי היום הגיעו לחומת הברזל הגדולה מן הארץ ער לשמים, ולקח ר’ יוסף הסכין אשר כתב עליו השם הנ"ל, ויחתוך בחומת הברזל אשר היה עוביה טפח (כ-8 ס"מ), ויעש בה פתחף ויחזיקו את הפתח עד אשר עברו כל החמישה תלמידים.

ובעת עוברם נתעצל אחד מן התלמידים אשר היה אחרון, ונשמט הדלת מיד ר’ יוסף, ונסגר על רגל התלמיד ונלכדה רגלו. ויצעק: "מורי ורבי הציליני, כי נלכדה רגלי". מיד הוציא ר’ יוסף הסכין, וחתך בברזל סביב רגלו ויעבור, והדלת חזר למקומו.

העימות עם ס"מ וזוגתו

ויעלו לראש הר שעיר, וילכו משם עד ערב, וימצאו בקעה, והנה שם כמה חורבות. וישמע קול כלבים צועקים, ויבואו לתוך החורבה, והנה שם נחבאים שני כלבים שחורים גדולים מאוד, זכר ונקבה. וכאשר קרבו אליהם, ויקפצו עליהם לבלוע אותם. והיה ביד ר’ יוסף הטסים, ומייד הרגיש כי הוא ס"מ וזוגתו, ויושיט ידו הימנית, ויתן הטס בצוואר הכלב הזכר, והשמאלית על צוואר הנקבה, ותלמידיו בידם חבלים, ויקשרו אותם, והטסים עליהם.

ומיד כאשר ראו כי כלתה עליהם הרעה, נפשטו מצורת כלב ונתלבשו בצורתם, צורת אדם ולהם כנפיים, ומלאו עינים כמו אש בוערה, ויתחננו ויבקשו מר’ יוסף ליתן להם לחם ומים כדי להתקיים ולעמוד, ויאמרו לו: "אדוננו, עתה הנה אנחנו עם כל מחנותינו כפופים ואסורים בידך, ואין בנו כוח עוד, ועשה בנו כטוב בעיניך, רק תן לנו במה לחיות בו, כי הושלכנו ממחיצתינו אשר היינו נהנין מזיו השכינה מאחורי הפרגוד, ועתה למה נמות? תן לנו מזון לחיותינו עד בואנו אל הר שעיר". וימאן ר’ יוסף, כאשר צווה, ולא רצה לתת להם מאומה.

ויהיה המה הולכים בדרך, ור’ יוסף עם תלמידיו שמחים וטובי לב, ופניהם פני להבים, וס"מ וזוגתו עם כל מחניהם הולכים ובוכים. וישמח ר’ יוסף, והתחילה לזוח דעתו עליו, ויאמר: "מי האמין לשמועתנו, שהיו אומרים שלא יעלה בידינו, והנה זה היום ישמחו חשמים ותגל הארץ, ויאמרו בגוים ה’ מלך".

אז ענה ס"מ ואמר: "ידעתי כי יכול תוכל, ולא ייבצר ממך מאומה", ויבכו בכייה גדולה, ויאמר: "אדוני, מה תפחד ממני ומכל מחנותיי, אין לנו עוד שום כוח וחוזק, והננו כולנו תחת ידיך לעשות רצונך, אלא ייתן לנו דבר מה להחזיק רוחנו, כי במה נעמוד ונתקיים ער בואנו שמה"? ויען ר’ יוסף ויאמר: "לא אתן מאומה", כאשר צווה.

ויהי בבואם קרוב להר שעיר, לקח ר’ יוסף קורט לבונה להריח בה. ויאמר ס"מ: "אם לא תתן לי אכילה, תן לי מעט מזה הלבונה אשר בידך להריח בה". ויושט ר’ יוסף את ידו, וייתן לו מעט מהלבונה אשר בידו, ויוציא ס"מ ניצוץ אש מפיו וישרוף את הלבונה, ועודנה ביד ר’ יוסף, ויעל עשנו באף ס"מ, וינתק את המוסרות והחבלים, וישלך מעליו את טסי העופרת, ויתנגד הוא עם חילותיו, ויפגעו בתלמידיו וימותו מהם שניים מיד מקול התרועה אשר הריע סמא"ל וחילותיו, ושנים אחרים נפגעו ויצאו מדעתם. ונשאר ר’ יוסף לבדו, הוא ותלמיד אחד, והוא עייף ויגיע ומשתומם, ולא ידע כי בנפשו נתן לו הלבונה, והקטיר לפניו באופן שעשה אותו עבודה-זרה, ונתבטלו כוחות הקדושה שבטסי העופרת ע"י הקטורת, ובעוונות לא שמר דברי המלאכים.

ובאותו רגע היה כל ההר עשן חושך ואפילה, ובת קול יצאה ואמרה: "אוי לך יוסף, ואוי לנשמתך שלא שמרת אשר צוויתה, ועבדת עבודה-זרה, והיקטרת קטורת לס"מ, והנה הוא רודף אחריך לטרדך מן העולם הזה והעולם הבא".

התוצאות

ותלמיד אחד שנשאר עם רבי יוסף, עייף ויגיע וחלש, והגיע עד שערי מוות, וישבו שם תחת אילן אחד כמו שתי שעות וינוחו. ואחר כך קברו שני תלמירים, והלך לו רבי יוסף עם תלמידו האחד לחזור לדרכם, ונהפך תואר פניהם משונה, ירוק ונעשו חלשים ביותר. והשנים האחרים נכנס בהם שד, וברחו והלכו להם אשר לא נודע באיזה מקום, עד כי לבסוף באו לעיר צפת אחר חודש ימים ומתו בקרוב מחמת הצער שהיו מצערים אותם השדים.

ואחרי זאת הגיע רבי יוסף לעיר צידון, ושם ישב ויצא לתרבות רעה, כיוון שראה שלא נעשתה עצתו, ובפרט ששמע הבת-קול הנזכר נתייאש מן העולם הבא, וכרת ברית עם ‘פלונית’ המרשעת, ומסר עצמו בידה, והיה מטמא עצמו בכל טומאות, עד כי בשמות הקודש ובשאר שמות והשבעות אשר היה יודע, היה משתמש בהם להרע, והיה משביע רוחין ושדין בכל לילה להביא לו את אשר יחפוץ, וכך היה משפטו ימים רבים.

והיה מביא אשת שר אחד כמעט בכל לילה, ובבוקר היה מצוה להחזירה. וכאשר השר הרגיש בדבר, ושלח לקרוא לחרטומים, ושם אותם שומרים בביתו, ואמר אליהם שיהיו מוכנים וזריזים בהשבעות ושמות הטומאה לעכב את אותם שיבואו לקחת את אשתו, וכן עשו וישבו על משמרתם. ובלילה ההיא באו השדים במצות ר’ יוסף, ומיד הרגישו ועשו פעולות, והשביעו אותם לדעת מה זה ועל מה זה, ויאמרו השדים אנו שלוחי רבי יוסף אשר יושב בצידון. מיד שלח השר צבא שליח אחד בספרים ומנחה לשר צידון, שמיד ישלח לו את ר’ יוסף בחיים להינקם ממנו ולעשות בו ייסורים קשים.

ויהי כאשר ראה ר’ יוסף כי כלתה אליו הרעה, ויוודע הדבר על פי השדים אשר שלח, מייד קודם שהגיע הכתב לשר צידון הלך והשליך עצמו לים – ומת.

ואני התלמיד החמישי נשארתי לבדי מוטל על ערש דווי כל ימיי, ואין רפואה למכתי, וכל אבריי מרתתין ואין לי מנוחה מן השדים. וכתבתי זה המעשה לזכרון, וה’ ירחם עליי, ויאמר לצרותי די.

כה דברי התלמיד יהודה מאיר אשר היה במעשה הגדול הנ"ל מר’ יוסף דילה ריינה, עד כאן.

ואני המעתיק העתקתי אותו מכתבים ישנים בלויים מאוד, אשר מצאתי אותם בגניזות ספרים אשר בצפת תוב*ב בכאן, וכתבתי את המעשה הזאת לאות ולזכרון, למען אשר לא יקרב איש זר להביא הגאולה, הגם שאפשר שיפציר הדבר בחוכמתו. וגם מזה יהיה למוסר השכל במה שאמר שלמה בחוכמתו "בטח אל ה’ בכל לבך, ואל בינתך אל תשען", שהיה ראוי שלא יבטח על בינתו וחוכמתו ויהיה בטחונו בהקב"ה, וגם שמזה יראה האדם כמה מתחזק ס"מ וסיעתו מעוונותינו, שבשביל דבר מועט כזה נתבטל כוח קדושת השמות הקדושים, ובזה ילמד ליראה את השם הנכבד הנורא, ויחזור בתשובה שלימה לפניו יתברך, ובזה יבוא הגאולה השלימה ע"י הקב"ה בעצמו, שיחזיר שכינתו למעון קדשו, ויהודה וישראל יחזו בבנין אריאל ובביאת הגואל, אמן כן יהי רצון.

כה דברי המעתיק, שלמה נאמארו הירושלמי.

(מקור: אוצר הסיפורים)
הובא מאתר hashem1.net